על לוח השעם שמעל שולחני מתנוססת התמונה שלו. אני רואה את מאיר איינשטיין כל יום, כל היום. ככה כבר 15, אולי 20 שנה, מאז פורסמה כתבה משותפת בגיליון 'סופהשבוע' על "שבת בלי שירים ושערים". חבר של יותר מ-40 שנה, גם אם תקראו לו חבר לעבודה, הוא כמו בן משפחה. ידיד נפש. ומאיר היה כזה. בטוב ובעוד יותר טוב. שידרנו יחד בקול ישראל, כתבנו יחד ב"חדשות הספורט", ועד יומו האחרון התלהבנו מכל שער שמובקע בשידורי הטלוויזיה של צ'רלטון.
היינו יחד במונדיאלים, אולימפיאדות, משחקים של הנבחרת הלאומית באירופה. צחק, והרבה, כשהיה צריך. הרצין כשזה התבקש. גער ולא ריחם, ליטף והחמיא. הכל בעיתוי הנכון. "עת לכל זמן ועת לכל חפץ", היה מאבני היסוד באישיות המקסימה שלו.
אהבתי, מודה שגם הערצתי, אותו. כתבו עליו שהוא האיינשטיין של שידורי הספורט, ואני אומר לכם אחרי מאות שעות של אולפנים שהוא בכלל היה האיינשטיין של החיים. סיפורים אישיים? השטח שהקציבו לי לא יספיק. בקטנה אני יכול להזכיר את רעידת האדמה שביצע מנהל קול ישראל, גדעון לב ארי עליו השלום, כשהחליט להשעות את שנינו משידורים משום שאמרנו 'בעט את הכדור' ולא כמו שהוא דרש "בעט בכדור".
הניתוק מהאולפנים והמגרשים הוביל לחיבור הגדול בינינו. לא היינו מוכנים להתנצל ועל פי מאיר אנחנו בכלל צודקים "וכן אומרים בעט את הכדור". מאיר לא התרגש מההשעיה. בכל בוקר כשהייתי שואל אותו: "מה יהיה?" היה מגלגל את הצחוק המדליק שלו ואומר: "מה אתה דואג מתתיהו, יהיה בסדר."
למה הוא קרה לי מתתיהו, אין לי מושג. זה לא השם שלי בכלל. היחיד שקרה לי מתתיהו. ככה 40 שנה. הראשון שהוחזר מההשעיה היה מאיר, אבל דרך הדלת האחורית, או אם תרצו הקדמית, למחלקת החדשות של קול ישראל ועדיין לא לשידורי הספורט. הוא יצא עם אישיות ממשלתית כשליח הרדיו לסין. כשחזר והוחלט להחזיר אותנו גם לשידורי הכדורגל. ומאיר שוב צחק: "נו, מתתיהו, אמרתי לך שהכל יהיה בסדר?".
הוא ידע להרגיע כשרצה, ולהלחיץ מתי שרק רצה. אהב את שניהם. פעם כשהסעתי אותו לאולפני רדיו FM103 נתקענו בפקק ליד צומת קוקה קולה. נלחצתי בשבילו. דאגתי שיאחר לשידור. אבל הוא? ישב זקוף קומה על המושב שלצידי ושוב הבטיח ש"יהיה בסדר". הגענו בזמן. היום, בהלוויה, אסתכל לשמיים ואשאל את אלוהים, מי יקרא לי מהיום "מתתיהו?"