שבע שנים עברו מאז הפעם הראשונה שהתקיימו המשחקים האולימפיים לנוער, ואיתם שלוש מדליות זהב ושתיים מכסף שבהן זכתה ישראל בסינגפור. הבשורה הייתה אז שהעתיד ורוד ואת התוצאות נראה בריו 2016. כמו כן דובר על איך יתווספו למעגל המדליות ענפים חדשים מלבד הג'ודו והשיט. לראשונה דובר גם על זכייה במדליות בענפים המרכזיים: אתלטיקה ושחייה. 
 

השנים חלפו, על מדליה באתלטיקה חזרו לדבר, אבל לא יזכה בה אף ספורטאי שגדל בישראל. קופצת המשולשת חנה מיננקו, שעלתה לארץ אחרי אולימפיאדת לונדון 2012, היא הספורטאית היחידה המסוגלת לעמוד על פודיום באולימפיאדה (סיימה חמישית בריו) או באליפות עולם (מקום רביעי בלונדון). 
 



כשנה לאחר ריו, וכשחלק מהמסקנות כבר נחשפו, זה הזמן לשאול האם באמת נראה מדליסטים בענפים אחרים? והשאלה החשובה יותר: מה קורה במעבר בין גילי הנוער לבוגרים, שבו מתפספסים ספורטאים כישרוניים שכן הוכיחו שיש להם פוטנציאל?



רק זנב לאריות



"לא מדובר רק בתופעה ישראלית, אלא כלל עולמית. הרבה פעמים ספורטאים בולטים בגילי הנוער, וכשהם מגיעים לבוגרים הם הולכים לאיבוד ולא שומרים על הרמה שהיו בה," מסביר ד"ר ליאוניד קאופמן, ששימש במשך כמעט שני עשורים כמאמן נבחרת ישראל בשחייה.

קאופמן מונה רשימה של מרכיבים שקורים בכל ענף בשנה הראשונה במעבר לבוגרים ומשפיעים על ההמשך: "קודם כל, באליפויות אירופה או עולם לנוער יש שנתונים מרוכזים. אצל הבוגרים אין דבר כזה - אתה מתחרה עם כל גיל, וזה קשה פי כמה. כשאתה מגיע לתחרות הראשונה בבוגרים, אתה צריך לעשות קפיצת מדרגה, ובו־זמנית להתחרות עם ספורטאי העילית מכל העולם. אחד הפרמטרים הכי חשובים הם עד כמה אתה כישרוני וטוב באותו ענף". 
 

קאופמן מדבר על עקומה שמתחילה בגילי נוער, שבהם נעשית ההתקדמות הגדולה ביותר, ועם הזמן ישנה האטה בקצב ההישגים. על פי דבריו, על הספורטאי לשפר את הישגיו דווקא בשנה הזאת, בין אם מדובר בענף מדיד (בזמן, במרחק וכו') או לא (מספר ניצחונות או דירוג).

"ברגע שספורטאי מגיע לעולם הבוגרים, הוא כמו אונייה ששטה בנמל ונהנתה מהמים השקטים, וכעת יוצאת לאוקיינוס הגדול", מוסיף קאופמן, "ספורטאי נוער שהיה כוכב הוא רק טיפת מים בעולם הבוגרים. הוא לא הכי טוב, הוא לא מועמד למדליה, הוא לא מועמד לגמר. הוא אולי רק מועמד להשתתפות בשלבים הראשונים של הקריירה. הוא צריך לשפר את תוצאותיו באופן יחסי, אפילו שהוא לא ראש לשועלים, הוא רק זנב לאריות". 
 

 יעקב טומרקין. צילום: אסף קליגר
 

הנקודה האחרונה שעליה מצביע קאופמן היא מנטלית. "כשאתה צעיר אתה יותר תמים, אתה מתלהב ורחוק ממה שנקרא 'שחיקה'. בכל שנה שאתה ממשיך להתאמן, הוותק עולה. כשאין התקדמות, נוצרת האנטיתזה: אני מתאמן קשה, אפילו יותר מאשר בנוער, אבל אני לא מתקדם ולא משתפר, ואולי אפילו לא משפר תוצאות. ואז השחיקה מתחילה להגיע. לספורטאי יש פחות מוטיבציה ואמונה עצמית, הוא כבר לא רואה את המטרה".
 

לוי פסבקין - שייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בטוקיו 1964 באתלטיקה והיה יו"ר מכבי ת"א וסגן יו"ר האיגוד לשעבר - מסכים עם דבריו של קאופמן ומזכיר את הקופץ לגובה דימה קרויטר, שזכה במדליית זהב באותה אולימפיאדת נוער בסינגפור. "דימה היה תקווה אולימפית, וכשהוא הגיע לבוגרים, הוא נשחק ונגמר. הוא דוגמה מצוינת לאתלט נוער שהיה עצום, אחד הטובים בעולם". 

 

מה לדעתך הסיבה לשחיקה הזאת באתלטיקה?


"כל מי שרוצה להיות ספורטאי מצטיין, צריך להגיע להישג מסוים. לפעמים החבר'ה מגיעים להישגים טובים מדי מוקדם מדי, ואחרי זה הם נגמרים. איתמר באסטקר (מחזיק בשיא ישראל בקרב 10 עד גיל 19 - ס"א), בחור מוכשר מאוד, היה טוב בכל המקצועות, וגם הוא נתקע. האתלטיקה בנסיגה. זה לא שהילדים שלנו מוכשרים פחות. כיום יש רק שתי אגודות ספורט בארץ שרואות את ההתפתחות בנושא הנוער: אתלטי הנגב באר שבע ולידר ירושלים. הם בכיוון הנכון, כי צריך בסיס הרבה יותר רחב של נוער שיצליח להגיע לבוגרים. העסק הזה מאוד לא מפותח וזה גורם לכך שאין מספיק נוער מצטיין".



בלי קשר לצה"ל



פסבקין לא מסכים עם האמרה שנזרקת לא מעט על כך שהצבא הוא האשם העיקרי. כמוהו גם גל פרידמן, מדליסט הזהב היחיד של ישראל בשיט, שגם אימן נוער בעצמו. פרידמן מציג עמדה שבה דווקא הצבא הוא זה שלעתים גורם לספורטאים הצעירים להישאר בענף עוד כמה שנים. "הפרישות קורות דווקא אחר כך. כשהספורטאים משתחררים מהצבא הם ברוב המקרים לא במקום שהם רצו להיות ולא נותנים לעצמם עוד הזדמנות". 
 

בענף השיט, שלא ראה פודיום כבר תשע שנים - מאז מדליית הארד של שחר צוברי בבייג'ינג - שומעים על לא מעט ספורטאים שזוכים במדליות, כולל בתחרויות גדולות כמו אליפויות עולם לנוער, וכאן, על פי דעתו של פרידמן, מתחילה הבעיה. "אף פעם לא מסתכלים על הטווח הארוך כשזה מגיע לנוער, רק על ההישג הבא. כמו ששואלים על יואב עומר (אלוף העולם לנוער בגלישה ב־2016 - ס"א). הוא רק עלה לבוגרים, וכבר רוצים לראות אם הוא יהיה באולימפיאדה ואם יש לו סיכוי לנצח בה".
 

פרידמן מכנה את המעבר בין הנוער לבוגרים כ"עזיבת החממה", והפתרון, לפי דעתו, הוא פשוט תכנון טווח נכון שגם ימנע מספורטאים לעזוב. "יש מדינות שיש להן סגל אולימפי, ועם השאר מחכים לעוד כמה שנים," הוא אומר, "תכנון הוא חובה - לראות איפה יהיה הספורטאי בעוד חמש או שמונה שנים. לאנשים כאן אין סבלנות. הם רוצים לראות תוצאות מהיום להיום, או בתחרות הקרובה, בלי להתחשב בראייה קדימה".
 

"אצלנו בענף מסתכלים עכשיו רק על אבישג סמברג (זוכת מדליית הארד באליפות העולם לנוער ב־2017 - ס"א) בזכוכית מגדלת. אם היא תעלה לבוגרים ולא תצליח, אז אנחנו לוקחים את זה כאילו שנכשלנו, אבל זה לא תמיד נכון", טוען יחיעם שרעבי, מאמן נבחרת ישראל בטאקוונדו, "בארץ ברוב הענפים מתחילים עם כמות נמוכה מאוד של ספורטאים מוכשרים בנוער. אם נשווה את המעבר בין ישראל למדינות אחרות באחוזים, אני בטוח שהוא יהיה זהה, אבל מראש הם מתחילים עם בסיס רחב יותר. אם פה יש לך חמישה ספורטאים ורק אחד מצליח לעלות, ובמדינה כמו רוסיה יש לך 30 ספורטאים וארבעה הצליחו לעלות, כל המבט משתנה. אם ישראל זוכה במדליה, במדינות אחרות יש ארבע מדליות, הם בעצם שולחים יותר חצים למעבר לבוגרים. גם אם חלק לא יתאקלמו, לא ישימו לב".
 


יש קשר בין אי ההצלחה בבוגרים לקריטריונים בתחרויות שהופכים למטרה רחוקה להשגה?


"כמו בכל ענף, התחרויות בבוגרים קשות יותר מאשר אצל הנוער. אם מסתכלים על להגיע לטופ, לאולימפיאדה, אז הקריטריון בטאקוונדו קשה מאוד. אצלנו גם כמה משקלים הופכים לאחד, אז תחשבי מה קורה כשמישהו עולה מהנוער וגם ככה חווה קושי, ופתאום נתקל בהרבה ספורטאים ממשקלים שונים שיש להם יותר ניסיון. יש גם סיפורי הצלחות למי שעלה לנוער. רון אטיאס הגיע מקום ראשון בתחרות אירופה אולימפית או סגן אלוף אירופה ונכנס למשחקים האולימפיים יחסית בגיל צעיר".

 

"אי אפשר לגדל כרגע מדליסט אולימפי"



כשמסתכלים על האתלטיקה והשחייה, עוד מהדהדות התוצאות של אליפויות העולם האחרונות. מיננקו היא ההפך ממה שהמערכת הישראלית מציגה כרגע, על פי דבריו של פסבקין. "היא באה לפה מוכנה ועם בסיס, זו לא חוכמה ולא מרמז שתהיה אתלטיקה בישראל. אי אפשר כרגע לגדל מדליסט אולימפי. בתור התחלה צריך ללמוד מהשחייה. הם שולחים את טובי השחיינים שלהם לארה"ב, וזה נתן דחיפה עצומה. הספורטאים יוכלו להתקדם שם מפני שיהיו להם יריבים, תנאים ואווירה. פה אין את זה".
 

קאופמן דווקא חושב אחרת. "במרבית המקרים השחיינים הישראלים לא מתקדמים במכללות. איתי גולדפדן (סגן אלוף אירופה לנוער ב־2014 במשחה 100 חזה - ס"א) שיפר תוצאות באיחור של שלוש שנים והוא בן 21. זה הישג, אבל היום בחזה אם אתה לא מתחת לדקה, אתה לא במשחק. 15 שחיינים ירדו מדקה בחצי גמר אליפות העולם. הוא עוד לא ירד מתחת ל־1:01".
 

"הסטטיסטיקה אומרת ש־50% מזוכי המדליות באליפות אירופה לנוער לא משפרים עוד את התוצאות, ובדיעבד מתגלה שזה שיא הקריירה שלהם", מוסיף קאופמן, "זיו קלונטרוב היה אלוף אירופה לנוער ב־2015 עם תוצאה מטורפת שגם הייתה הקריטריון למשחקים האולימפיים בריו - 22.16 שניות. כבר לקראת 2016 הוא לא הצליח להפגין את אותה יכולת, ומובן שבאולימפיאדה הוא שחה רחוק מהשיא. המעבר שלו לא חלק".
 

אז יעקב טומרקין, שזכה בשתי מדליות כסף בסיגנפור, הוא השחיין היחיד שצלח את המעבר בשנים האחרונות בישראל?

"כן. הוא עבר את כל הנקודות שציינתי עם סימן פלוס. גם כשמגיעים לבוגרים צריך להגיע להישג מיטבי כלשהו אחרי גיל הנוער. אצל טומרקין זו הייתה שנת 2012 (הישג שיא לשחיין ישראלי: מקום שביעי במשחקים אולימפיים - ס"א) וגם 2015 הייתה מוצלחת. אבל בעולם הבוגרים, טומרקין הוא לא סופרסטאר: הוא טופ־16 בעולם וטופ־3 באירופה. זה מה שישראל יכולה לייצר. אני לא פסימי. אני ריאלי ומקצועי".
 

מטרת התוכנית החדשה של איגוד השחייה היא מדליה אולימפית ב־2024. זה אפשרי?

"מי שיעשה זאת יצטרך לעבור את הסעיפים ולהיות מעליהם. יש כישרון גדול, ויש סופרסטאר. אחד כזה שיוכל להיות מדליסט אולימפי, כנראה עוד לא נולד במדינת ישראל".