אז אם בהפועל ירושלים מתכוננים להמשיך להאמין במקום להתחיל לערוך כמה שינויים מהירים, הרי שהעונה שלהם תגיע אל סיומה עוד לפני כניסת השבת הקרובה. האדומים נראו אמש (שני) גמורים – מקצועית ומנטלית, ונדרסו על ידי יריבתם במשחק בו שליטת המקומיים לא הוטלה בספק אפילו לרגע.
הסיבות למצב הביש אליו נקלעה סגנית האלופה בסדרה רבות. אין למשל זכר להגנה החזקה (יחסית) עליה התבססה הקבוצה לאורך מרבית שלבי העונה, משום שעם שלישיית גבוהים הכוללת את אליהו, פיטרסון והאוול (במצב רוחו הנוכחי) לא ניתן לייצר הגנה ראויה לשמה באזור הצבע. בהיעדר עצירות ושליטה בריבאונד ההגנה לא ניתן לייצר נקודות במגרש הפתוח, ואם נוסיף לכך את ההתקפה העומדת של ירושלים שבשום שלב העונה לא דמתה לכלום, נקבל את המספרים הנמוכים שמייצרת הקבוצה בסדרה (64 אמש, 53 בשלושת הרבעים האחרונים במשחק הראשון). גם בעיותיו האישיות של ריצ'ראד האוול, תרומתם האפסית של שחקני הספסל שחלקם מיובשים לחלוטין על ידי פיאניג'יאני והתנהלותו העצבנית של האחרון הופכות את ירושלים לשבר הכלי בו צפינו בעין שרה.
אך מלבד כל אלה יש לה בעיה גדולה נוספת. היא מתמודדת מול קבוצה טובה מאוד. עירוני נהריה מלאת ביטחון, בעלת היררכיה ברורה ומאומנת היטב. במקום לנוח על זרי הדפנה של הניצחון הראשון, אריק אלפסי היה בצד היוזם (שינויי הגנות, מעבר להרכבים נמוכים) וגרם ליריבתו לחשוב כל הזמן, פעולה שהיא כנראה לא מצטיינת בה. כרגע נראה שרק פציעה יכולה לעצור את המומנטום המצוין של הסגולים בעלי הסגל הקצר יחסית ולמנוע מהם ניצחון בסדרה.
האדומים צריכים להתפלל לחזרה מוצלחת של סטודמאייר לקראת המשחק השלישי, ויהיו חייבים גם לתרגל הרכבים נמוכים יותר בכדי לתת מענה לסמול בול היעיל של נהריה, שכרגע, תאמינו או לא, מסתמנת כמועמדת בכירה לזכייה באליפות. אולי לצידה של הקבוצה מהפסקה הבאה.
זה לא את, זה אני? האם כבר ניתן להתחיל לזמזם את ה"'wind of change" של הסקורפיונס, או שאת צמד הניצחונות המשכנעים בעידן שיבק השיגה מכבי ת"א בעיקר בזכות חולשת היריבה? שאלה קשה.
מצד אחד, אין ספק שכמה מהשינויים שערך המאמן הוותיק עובדים טוב, ואפילו מצוין. ההגנה הקבוצתית המתבססת על כמה עקרונות פשוטים אך יעילים עובדת היטב ומולידה נקודות קלות במגרש הפתוח. התקפת המעבר נראית קצת יותר מסודרת, ובעיקר האווירה נראית שונה בתכלית מזו ששררה במועדון המדוכא בשנתיים האחרונות. מצד שני, בני הרצליה הפצועה היא ללא ספק הקבוצה החלשה ביותר מבין השמונה שהעפילו לפלייאוף, כך שאת המבחן האמיתי הראשון תאלץ מכבי של שיבק לעבור רק בפיינל פור, בו אין הזדמנות לתיקונים.
בינתיים נהנים אנשי מחזיקת הגביע מעדנה מסוימת, ויכולים גם להיות מעודדים מאד מחזרתו המצוינת של אנדרו גאודלוק (בואו לא נתבלבל – השחקן הטוב בליגה). אבל כדי לצאת מהעונה האיומה הזו עם דאבל הם יזדקקו גם לחזרתם של הפצועים מקל ואייברסון, ולהכנה מנטלית ראויה לקראת המפגשים הקשים יותר הצפויים להם בשלבים הבאים.
אי שם מעבר לקשת: שתי הסיבות העיקריות לניצחונות המרשימים שהשיגו מכבי חיפה וראשון לציון במשחק השני, היו תצוגת שלשות (14 לראשון, 15 לחיפה) ואגרסיביות הגנתית. שבעה מתוך שמונת משחקי הפליאוף עד כה הוכרעו לטובת הקבוצה שקלעה טוב יותר מעבר לקשת. הקבוצות שמכירות טוב אחת את תרגילי ההתקפה של השנייה מעדיפות לכווץ ולצופף בצבע, מה שמעניק הרבה מבטים חופשיים לקלעים.
לחיפה יש גאנרים בשפע (בראשות ג'ון דיברתולומאו שהפלייאוף המצוין מזניק את המנייה הגבוהה ממילא שלו לשיאים חדשים), וביום בו חנוכי ותומאס מצטרפים לריצ'ארד ותורמים שש שלשות הופכת גם ההתקפה של שמוליק ברנר לקטלנית. האגרסיביות והקשיחות של שתי הקבוצות שגרמו למאמני היריבות להתלונן על השיפוט היא מפתח במשחקי פליאוף, ובמשחק השלישי שצפוי להיות צמוד ואולי אף מכריע בשתי הסדרות צפויים שני הפרמטרים להיות משמעותיים לא פחות.
כרגע מסתמנות דווקא צמד הקבוצות נטולות הביתיות כפייבוריטיות לניצחון – ראשון בגלל פציעתו של רפי מנקו, וחיפה עקב העדיפות שגילו שחקניה בשני המשחקים הקודמים. אך כאן, בניגוד לשתי הסדרות הקודמות, הכל עדיין פתוח.
מה דעתך על הכתבה?