סיכוי של אחד למאות אלפים / רון קופמן
2004 הייתה שנת מפנה בכדורסל הישראלי. הפועל ירושלים השיגה תואר אירופי היסטורי, גביע יול"ב, אחרי ניצחון על ריאל מדריד באולם בשרלרואה שבבלגיה. הפועל ת"א הגיעה לפיינל-פור של היורופליג בקאזאן, אחרי שניצחה את נציגת רוסיה, בהדרכת צביקה שרף.
אבל השיא היה גביע היורוליג של מכבי ת"א. היא לא הייתה צריכה להיות בפיינל-פור שהתקיים בתל אביב. למזלה, ולנסיה סירבה להגיע למשחק בת"א, ונפסק לה הפסד טכני. שבוע אחרי, אותה ולנסיה פירקה את ז'לגיריס בקובנה. השורה התחתונה מהניצחון הספרדי – מכבי הייתה חייבת לנצח את ז'לגיריס בהיכל הספורט בהפרש של נקודה, ולא תשע לפחות, כדי להגיע לפיינל-פור.
אלוהים לקה בצהבת נגיפית באותו משחק. שליח האלוהות השופט בלוסביץ' (מדהים שמעולם לא ניתן לו הכבוד להדליק משואה) פסק על כדור למכבי, אחרי שטאנוקה ביירד נכנס לצבע. זה קורה שבע פעמים במשחק, ושופטים מתעלמים, באותו יום בלוסביץ' היה בשליחות. ואז הגיעה המסירה של גור שלף לדריק שארפ, והשאר היסטוריה. הסיכוי לשחזר סל שלוש נקודות כזה הוא אחד למאות אלפים, אבל זה קרה, ומכבי עלתה לפיינל-פור.
שרונאס יאסיקביצ'יוס. סיכוי של אחד למאות אלפים (Gettyimages)
ארי שמאי, שלקה באדמת נגיפית עוד בילדותו, טלפן אלי מחופשתו בסיני. "קוף, אני מקבל דיווחים שזה נגמר, תאשר לי. אני רוצה לקנות כרטיסים לפיינל-פור, לעודד את ז'לגיריס, שזה מועדון קדוש לעם היהודי". אמרתי לו שזה נגמר, ושייהנה בחופשה. כעבור שעה הוא התקשר שוב, צרוד ומדוכא. "מה קרה? איך זה קרה"? זה פשוט קרה בנאדם, אין לי הסבר, זה גדול עלי.
אחרי נס ז'לגיריס, הכול קטן. באליפות אירופה שהייתה כאן בקיץ, פגשתי את ארווידאס סאבוניס, אחד משחקני הציר הגדולים בהיסטוריה של המשחק. שאלתי אותו אם הוא זוכר את המשחק ההוא. הענק (2.20 מ') חייך וביקש סיגריה. הוא הצית אותה, נשף את העשן ואמר: "אתה יודע? כמעט הרגתי את ביירד. אני חושב שהוא פוחד ממני עד היום". נפרדתי ממנו בחום, ואמרתי שחבל שלא. חלפו 13 שנה, ועדיין קשה להשתחרר מהטראומה.
בפיינל-פור הייתה תחושה של 'מכתוב'. אנתוני פארקר פירק את צסק"א בחצי הגמר, ולגמר הגיעה בולוניה. האמת שהיה שקול עד שריקת הפתיחה, כי כל מטאטא צהוב ירה. רפשה, המאמן הקרואטי, נראה כמו תייר מזדמן על הקווים. הבולונזים אפילו לא ניסו לשחק.
פארקר פירק את צסק"א, הגמר מול בולוניה היה שקול עד הפתיחה (דני מרון)
במחצית כבר לא חזרתי מאוהל התקשורת, מה שקרה על הפרקט לא עניין אותי. כשהייתי ילד בן שמונה, ציינו בתל אביב את נס בדאלונה, בו מחקה מכבי פיגור של 32 נקודות, כדי לנצח. לא הייתי במשחק, גדלתי עליו בגבעתיים כאוהד הפועל ר"ג. בקולחוז הזה, קראו ועדיין קוראים למכבי "הגרמנים". שנאנו אותם, אבל עם הרבה כבוד והערכה להצלחה שלהם. הייתה גם קנאה.
חלפו 14 שנה, מכבי כמועדון איבד כיוון וזהות. כיום הוא סמל לפאתטיות, עם זרים סוג ב' ואולי ג'. עד לשבוע הנוכחי, מכבי הפסידה ב-25 משחקים בכל המסגרות, ניצחה ב-34. לפני 14 שנה, כמות כזו של הפסדים, הייתה נפרסת על שלוש שנים. אז יש שמחה, אמנם שמחה לאיד, אבל באין ציפור שיר, כל מפלה צהובה היא זמיר. 2004 לא תשוחזר, כי נסים קורים שנה כן, שנה לא – בשנים הקרובות זה ממש לא.
אלופי אירופה. יש כאלה שזו טראומה עבורם (אבי אוחיון)
על הניסים ועל הנפלאות / יואב אביב
"מכבי תל אביב אלופת אירופה לעונת 2013/14", "אירופה צהובה" שאגתי ממרומי השולחן שעליו עמדתי, "מדהים, לא ייאמן", שידרתי ורקדתי, עם שריקת הסיום במילאנו. לא היה צריך מיקרופון ומקלט רדיו כדי לשמוע אותי בתל אביב. ריאל מדריד החזקה, הייתה למשוכה קלה אחרי העונה הזו. 86:98 ו… הנה אני מכריז בזאת, כאן ועכשיו: אני שדר הרדיו האחרון שזכה להכריז קבל עם ועולם לפחות בעשור הקרוב הכרזה הזויה שכזו. צמד הניסים ואם תרצו עוד חצי נס לא יקרו שוב. כי גם נס צריך תנאים מינימליים כדי להתקיים.
מאז 1991 ליוויתי את הקבוצה של המדינה, קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב באירופה, רק עשור אחר כך (ו-20 שנה אחרי התואר האירופי האחרון), ב-2001, היא זכתה שוב באליפות אירופה, הראשונה בקדנציה שלי. זה קרה בברסי שבפאריס, תואר אירופי שלישי למועדון. התרגשתי במיוחד, כאוהד ספורט בכלל וכשדר ספורט בפרט. למרות שבפאריס זה היה "רק סופרוליג". אחר כך היו עוד שתי אליפויות אירופה, מתוקות ויפות, עם קבוצת החלומות של פיני גרשון. זה היה הכדורסל במיטבו, אולי הכדורסל הכי יפה שאירופה ראתה אי פעם. אבל אז… זה היה צפוי.
נס מילאנו ראשון התרחש 28 שניות לסיום המשחק, מכבי בפיגור חמש, טייריס רייס פתח מבער בדרך לסל האיטלקי, ניקולו מלי בזינוק שלא היה מבייש גם את חודורוב הדף את רייס והכדור אל מחוץ לפרקט, עבירה בלתי ספורטיבית, ג'ורג'ו ארמאני מעך את קצה אפו המנותח בעצבנות. שתי קליעות מדויקות של רייס שביצע כנראה עירוי קרח לוורידים לפני המשחק וכדור צהוב, נתנו את האות לקערה להתחיל להתהפך.
טייריס רייס. פתח מבערים בדרך לנס מילאנו (Gettyimages)
מכבי עולה ליתרון נקודה. עוד שנייה אחת זה מסתיים. אלא שהיקמן ביצע עבירה שלא הייתה על לנגפורד. על השעון שבע עשיריות השנייה, ידיים על הראש, כל מי שאהד מכבי החזיק את הראש. קית' יגמור את זה בשתי נקודות וניצחון לארמאני. אבל, הנה חצי הנס מתרחש, הקערה ממשיכה להתהפך, לנגפורד קולע את הראשונה ומחטיא את השנייה. הארכה, מכבי עולה ל-0:1 בסדרה עם 99:101 והמהפך הושלם בתל-אביב. באחת העונות הכי הפכפכות בתולדותיה, מכבי ת"א הדיחה את ארמאני בהצלבה ועלתה על חשבונה לפיינל פור ב…מילאנו.
היריבים בחצי הגמר "חיילי" הצבא האדום, שדרסו את הצהובים במוסקבה ב-35 נקודות הפרש. עצם ההגעה לפיינל-פור הייתה הישג ענק בעונה הזו, אף אחד לא העז לחלום חלום פרוע על גביע אירופה. יום שישי המשחק. צסק"א שוב נראתה גדולה על המכבים. רבע שלישי, 15 לרוסים, 40:55, העסק מפורק והמשחק מתחיל להיראות אבוד. אבל אז, התחילו לנשוב באולם משבים של רוח צהובה, צסק"א נבלמה. רק השעון נשאר בשלו. תקתוק ועוד תקתוק, יספיק הזמן או לא? 19 שניות לסיום ווימס קלע והעלה לארבע. אבוד, מתחילים לארוז, רק לא רייס ובלו. רייס מוציא בקטנה לבלו שירה "פצצה" של שלשה, רק נקודה לאדומים. עוד משב רוח צהוב באולם. פסק הזמן הסתיים, חריאפה מנסה לתפוס כדור ומפספס, הנה עוד נס! בלו מניח על הכדור יד נקיה, אוסף אותו ומריץ את רייס קדימה לסל הרוסי. רייס קולע, סמית' מלווה את הכדור בדרכו לטבעת למנוע טעויות, אבל לא נוגע. מכבי ביתרון נקודה, נשארו 5.5 שניות, שמישהו ייוצא את הבטרייה מהשעון ונגמור עם זה. הרוסים… הרוסים, לא עוצרים, ווימס מנסה שלשה מהפינה, אבל מכבי מנצחת והיא כבר כמעט אלופה. 67:68 למכבי תל-אביב, נס מילאנו השני התרחש. ביום ראשון גמר.
נמל התעופה הבינלאומי של מילאנו "מלפנסה" כבר ראה ימים גדולים, אבל ספק אם ראה ימים גדולים שכאלה. מיום שבת בבוקר ועד רגע לפני פתיחת המשחק "רכבת אווירית". על המסלול נוחתות עשרות טיסות מתל-אביב שמביאות עוד כ-5,000 אוהדים, עוד אלף התקבצו מרחבי אירופה. גרמניה, צרפת, שווייץ, אוסטריה, ליכטנשטיין, מאיפה הם לא באו? עם כרטיסים, בלי כרטיסים מה זה חשוב הם יסתדרו. שבת בבוקר יום לפני המשחק "צעדת מילאנו" מסתיימת בדואומו הצהוב, כחול, לבן. האיטלקים, אוהבי ספורט ומשתפים פעולה, גם המשטרה, גם הם לא רואים כל יום חגיגות כאלה.
בלו ופניני מניפים את גביע אירופה במילאנו (אתר היורוליג)
יום ראשון. ה"מדיולנום פורום די אסאגו" של מילאנו, הצבע השולט בו הוא אדום והמושבים צבועים באדום. נכנסתי, שפשפתי את העיניים פעם ועוד פעם. לא היה זכר לצבע הזה, היה רק צבע אחד באולם, כעשרת אלפים ואולי קצת יותר אוהדים שהגיעו מתל-אביב צבעו את הכל בצהוב. גם כששחקני מכבי וריאל מדריד עלו לפרקט, הם היו בהלם. אפילו האווירה ביד-אליהו מעולם לא הייתה שמחה וסוערת כל כך. היה ברור, מכבי חייבת לנצח את הספרדים לפחות פעם אחת העונה אחרי שני הפסדים.
אבל בעונה הזו שום דבר כבר לא היה ברור ולא ידוע ולא צפוי. ובכל זאת, מכבי עם מוטיבציה מטורפת, הקהל בגב, שלחה את פאבלו לאסו בעקבות ברצלונה הביתה לספרד בידיים ריקות. זו הייתה הפעם האחרונה שהכבאיות של נמל התעופה בן-גוריון הוזעקו להתיז מים על המטוס של מכבי כשנחת, מטוס שבער משמחה, מהפתעה, מגאווה. אחר כך הדייוידים נסעו לאמריקה, בלאט לקליבלנד ובלו הביתה למנוחה. רייס נסע לרוסיה, היקמן עזב, פניני ויוגי נשארו לתחזק את הרוח הצהובה, מכבי התפרקה ועד היום לא חוברה.
מאז אותו רגע, מכבי תל אביב התפרקה (אתר היורוליג)
מה דעתך על הכתבה?