אוקראינה, רוסיה, כמו כל הרפובליקות שהיו פעם ברית המועצות – ואז היחס לכדורגל שם היה שונה – הן כולן פריפריה. במונחים של הכדורגל העכשווי הן מדינות עולם שלישי. הן לא נדחקו לשם אלא מיקמו את עצמן מבחירה. לכולן יש היסטוריה של מצוינות בענף וכולן ויתרו. בכדורגל העכשווי אין להן מעמד; לא לנבחרותיהן, לא לקבוצותיהן ולא למתקנים שלהן.
אני לא מוצא טעם בקיומם של אירועים כל כך מרכזיים, שמעוררים כזו תשומת לב, באתרים שמלכתחילה מתייחסים בספקנות למשחק עצמו. אולי זה אומר משהו בנוגע למעמד של מזרח אירופה בכדורגל העכשווי ובפערי האיכות שהולכים וגדלים בינה לבין מערב אירופה, ככל שהשנים חולפות והמשחק מתפתח. אלה פערים שבולטים במיוחד כשגמר הצ'מפיונס מתקיים בקייב ואתה תוהה מה פתאום קייב. עצם קיומו שם נוטל מהריגוש שאופף אותו, הופך אותו לפחות אירוע. זה תקף גם לגבי קיומו של המונדיאל ברוסיה. אירועים כאלה נועדו למקומות שהולמים את האקסקלוסיביות שלהם. עד כאן עם מתן הזדמנויות שוות.
זידאן ורונאלדו. יכולים לרשום עובדות היסטוריות (AFPׂׂ)
נתונים היסטוריים נטחנו עד דק השבוע, רובם פיקנטריה היסטורית שלא רלוונטית למשחק עצמו. משחק בין ריאל וליברפול בגמר הצ'מפיונס מוגדר כקלאסיקה משום נוכחותן ההיסטורית של שתי הקבוצות במעמד. זהו הגמר ה-16 של ריאל, 12 פעמים היא ניצחה בו, שלוש פעמים הפסידה. עבור ליברפול זה הגמר השמיני: חמש פעמים זכתה, פעמיים הפסידה. בפעם האחרונה היא זכתה ב-2005 והופיעה גם בגמר של 2007. את הגמר האחרון שלה ריאל הפסידה ב-1981, לליברפול בפריז. את השניים האחרים היא הפסידה לבנפיקה ואינטר בתחילת שנות ה-60.
ריאל בעיקרון לא מפסידה משחקי גמר על גביע האלופות. כשהיא מגיעה למעמד, היא גם לוקחת. אם תזכה בקייב זו תהיה הזכייה השלישית שלה ברציפות והרביעית בחמש השנים האחרונות. ריאל שולטת בצ'מפיונס גם בעידן שהיסטורית ייזכר כעידן של ברצלונה ומסי. בתחילתו ברצלונה ומסי שלטו גם בצ'מפיונס. בארסה זכתה בו ארבע פעמים בין השנים 2006 – 2015. ואז זידאן הגיע. בעוד 20 או 30 שנה הגעתו של זידאן תצוין כשהקביעה כי ריאל שלטה בצ'מפיונס גם בעידן של מסי וברצלונה תידרש ביסוס.
סלאח וקלופ. מה הסיכוי שגם בשבת הם יחייכו כך? (gettyimages)
צריך לחזור אחורה הרבה מאוד שנים כדי לפגוש את הקבוצה שלקחה את גביע אירופה לאלופות שלוש פעמים ברציפות: באיירן של 74', 75', 76'. מלבד ריאל אין עוד קבוצה שלקחה ארבעה גמרים בחמש שנים. ריאל מדריד של השנים האחרונות יכולה לקבוע עובדות היסטוריות חדשות בתקופה שבה לא צפוי שתופעות של שליטה כזאת אפשריות בכלל. ריאל מתייחסת לצ'מפיונס בכלל ולמעמד הגמר בפרט כאל אירוע פנימי שלה. היא בעלת הבית. יש לה טענה היסטורית לבעלות עליו והיא שבה ומקבעת אותה גם בימינו. הצ'מפיונס זה שלה. קח ממנה את אליפות ספרד, את גביע המלך, לא את הצ'מפיונס.
הקבוצה הנוכחית של ריאל, שיכולה לקבוע בשבת עובדות היסטוריות, איננה הקבוצה הגדולה או הנוצצת ביותר שהמועדון העמיד בימיו. הגדולות של ריאל לדורותיהן היו נוצצות ממנה. לזו יש רק גלאקטיקו אחד. אבל זו קבוצה שיודעת מה מגדיר אותה – עצם היותה אלופת אירופה. היא כבר הוכיחה את זה בחצי הגמר נגד באיירן, עוד מעצמה אירופית, וגם בשלב הנוקאאוט נגד יובה, שגם היא נמנית עם האליטה האירופית המסורתית. לא לבאיירן ולא ליובה אין את האחיזה שיש לריאל על המפעל הזה.
ריאל נראית בלתי מנוצחת במעמדים האלה ובכל הדרך אליהם. היא תמיד תביא את הדבר הנוסף שמאפיין אותה ושלכל האחרות אין. אלה דברים שהיא שומרת במיוחד למעמדים האלה. נראה שריאל פשוט מבינה טוב יותר מכל אחת אחרת מה המשמעות של להיות אלופת אירופה. כך היא מגדירה את עצמה, זה הבסיס לקיומה, בזה מתבטאת זהותה.
שחקני ריאל חוגגים. ומה יהיה בגמר? (AFP)
יש לליברפול את התמונה הקבוצתית שלה מתחילת העונה. מצולמים בה כל שחקני הסגל, המאמנים ועוזריהם, חברי הצוות הרפואי, כל מי שיעשה את הקבוצה במהלך העונה. ריאל לא הייתה משלמת משכורת לאף אחד מהמצולמים. אולי לקוטיניו, כשהתמונה צולמה הוא עוד שיחק בליברפול. דל בוסקה תמצת: אין שחקן אחד בליברפול, כולל סלאח, שיכול לעזור לריאל מדריד. אין לריאל מה לעשות עם השחקנים שמככבים בליברפול. גם כשהיא מתנערת מהתדמית הגלקטית שלה, ריאל מעסיקה את הטובים ביותר והיקרים ביותר. ריאל לא מתפעלת מאלטרנטיבות ומתגליות. היא לא נוברת בתחתית הערימה, היא לוקחת את מה שמצוי בטופ שלה. ריאל משלמת ומקבלת תמורה עבור מה שהיא משלמת, יעלה כמה שיעלה.
אוריאל דסקל, עורך הספורט של כלכליסט, אומר: קח את ליברפול הנוכחית על כל שחקניה ומאמניה, שים אותה ברדינג, זאת לא אותה קבוצה. ליברפול זו קבוצה שאנפילד מרים אותה לגבהים שהיא נמצאת בהם. הוא מוציא ממנה ומכל אחד משחקניה דברים שבאף קבוצה אחרת לא היו מוציאים. אנפילד תובע מהם, דוחף אותם לסטנדרטים של ליברפול הגדולה מפעם.
שחקני ליברפול. כל כך מחוברים לאנפילד (gettyimages)
ליברפול העכשווית מחוברת לאנפילד לא כי היא משחקת את אותו הכדורגל שהקבוצה גדולה ההיא שיחקה, אלא כי נאמנה לערכיו. אלה ערכי המשחק ששאנקלי הטמיע במועדון באלף הקודם ושהפכו להיות ה-DNA שלו. כדורגל סוציאליסטי שמחלק את הכדור בין כל שחקני הקבוצה שנמצאים על המגרש, כדורגל של צוות שמקדש את המסירה ואת המרדף אחרי הכדור, השגתו והשמירה עליו בכל מחיר.
ליברפול המסורתית, זו שהזיכרונות ממנה גורמים לאנפילד להעיף את הנוכחית למקומות שרק אנפילד יכול לגרום לה להגיע אליהם, הייתה מכונה וכל שחקניה היו ברגים. ליברפול עשתה כבוד לברגים, גרהאם סונס עשה קריירה שלמה רק משום ששימש בורג בליברפול. גם איאן ראש היה בורג, גם קני דלגליש לא שכח לרגע מה מצופה ממנו. ליברפול מעולם לא סגדה לאינדיבידואלים, אלא אם כן הם היו המנג'רים שלה. בליברפול אנשים תופסים את המשחק אחרת.
יהיו גם גולים במשחק העצום הזה. את הגמר, קייב מארחת.
מה דעתך על הכתבה?