"אבא, אני רוצה לראות איתך את הגמר", הרים לי לנגיחה הבן שלי ותפס אותי לגמרי לא מוכן לכדור שהוגבה אלי בהפתעה.
תמיד חלמתי לראות איתו כדורגל, לנתח מערכים, להתווכח על הרכבים ולהתחבק בגולים, אבל הלו! זה לא סתם משחק, זה גמר גביע העולם, אירוע שאני חייב לראות בריכוז שיא ועם הילד שלי זה קצת קשה. הוא, איך לומר בעדינות, יכול להצטרף בקלות לחבר'ה הסינים שחופרים עבורנו את המנהרות של הרכבת התחתית בתל אביב. עידו שלי מוציא מילים מהפה בקצב שלא מבייש מתפרצת מסחררת של אמפבה.
רק בעונה החולפת לקחתי אותו למשחק בטרנר ובדקה התשיעית כבר הספיק לחסל טילון ארבע קומות, חבילת ביסלי בגודל של ג'ון אוגו ופיתה עם שוקולד שהבאנו מהבית. בשאר הדקות שנותרו הוא פיצח לי את הראש כאילו מדובר בגרעינים שחורים. בקיצור, הרס לגמרי את תוכנית המשחק שהכנתי, התיש אותי.
חוץ מזה, יש עוד בעיה. לקראת הגמר קיבלתי לידיי מלא הצעות אטרקטיביות לראות את המשחק: ב-HD אצל השכן, ב-4K עם חברים, או בשחור-לבן בסלון של חמותי שמבשלת אגב, לא פחות טוב ממודריץ'. אז הראש אומר ללכת עם החברים, הלב עם הילד והבטן עם אמא של אישתי.
כך יוצא שרגע לפני גמר גביע העולם אני נמצא בהתלבטות קשה, לא פחות מזו של זלטקו דאליץ'. הוא מצדו חייב לדחוף את ברוזוביץ' להרכב קרואטיה למרות שהוא כבר מלא במודריץ', ראקיטיץ', רביץ' ופרישיץ' ואני מצדי צריך למצוא מקום לעידודיץ' שלי על הספה.
זה המונדיאל הראשון שלו, עד עכשיו הוא רק שמע על הטורניר הגדול בתבל ואף פעם לא ראה אותו בשידור חי. לא הייתי רוצה שהזיכרון שלו מרוסיה 2018 יהיה שאבא שלו נפנף אותו בגמר. אז איך שזה נראה עכשיו, אם לא יהיו התפתחויות מיוחדות, אני אראה את הגמר בבית, בסלון שלי עם הבן שלי.