בתי בת שלוש וחצי גמולה כבר יותר משנה מטיטולים גם ביום וגם בלילה, אבל היא לא מוכנה לעשות קקי בשירותים, אלא רק בטיטול. בעשיית פיפי היא עצמאית לגמרי, הולכת לבדה לשירותים ומבצעת את כל מה שדרוש לצורך כך, אבל כשיש לה קקי היא מבקשת לשים לה טיטול, וכשהיא מסיימת היא מבקשת שינקו לה בלי שהיא תראה את הקקי. ניסינו הכל כדי שתעשה קקי בשירותים, אבל היא לא מוכנה ואף נכנסת להיסטריה מעצם הרעיון. מה עוד אפשר לעשות?

"מדובר בתופעה מוכרת ואין כל צורך להילחץ. כעיקרון אין שום טעם לבקש ממנה או להפעיל עליה לחץ שתעשה קקי בשירותים. היא לא מסוגלת, כי כל הגוף שלה מתנגד לדבר הזה. הסיבות להתנגדות העזה לקקי יכולות לנבוע מכמה דברים, שאותם צריך לבדוק לעומק, אבל נכון לעכשיו מה שחשוב שתדעו הוא שנושא הקקי יוצר אצל הילדה לחץ. לכן אתם צריכים לנקוט פעולות אחרות. שבו איתה ותודיעו לה שאתם מהיום לא מדברים איתה עוד על קקי. זהו, נגמר. אמרו לה שרק היא תחליט ותקבע מעכשיו איפה היא רוצה לעשות את הקקי. מודיעים לה שאתם לא מדברים איתה עוד בכלל־בכלל על קקי".

"אנחנו רוצים להחזיר לילדה את השליטה על הגוף שלה ואת השליטה על הצרכים שלה. כל ניסיון אחר, גם אם הוא הכי מלבב והכי עדין, הוא למעשה לחץ. גם אתם בעצמכם חייבים להוריד את הנושא הזה מהדאגות שלכם. שחררו את עצמכם ושחררו את הילדה. הרי יש לה שליטה על כך, היא לא עושה סתם, היא מרגישה מתי היא צריכה לעשות את הצרכים ובאה לבקש מכם טיטול. כלומר, היא שולטת על זה לחלוטין.

"במקביל אתם צריכים להתחיל לשחק איתה בכל מיני חומרים שמייצרים מעין סובלימציה (עידון) לקקי, כמו בוץ, פלסטלינה, עיסת נייר דביקה. שבו ושחקו עמה בחומרים האלה בידיים, שתתלכלך קצת; התעסקו בחומרים הדביקים באופן של 'איכסה'. הילדה נגעלת מזה, נלחצת ונבהלת, ולכן צריך ליצור אצלה את היכולת להתעסק בחומרים כאלה. מן הסתם היא לא תרצה לשתף איתכם פעולה, אבל אתם תחייבו אותה ואף תשחקו עמה יחד. אני חושדת שאחד מכם, ההורים, נגעל בעצמו מדברים כאלה. דווקא אותו הורה שנגעל מחומרים דביקים ועיסתיים כמו בוץ ופלסטלינה, דווקא הוא שצריך לעשות את זה עם הילדה, כי הוא מי שכנראה העביר לה מעין מסר של גועל.

"במקביל אתם ממשיכים לשים לה טיטול בלי לדבר איתה על הנושא כלל. לדעתי יחלוף כשבוע־שבועיים עד שבסוף היא תעשה קקי בשירותים".

ילדתי בת שמונה, והיא התחילה ללמוד השנה בכיתה ג'. אתמול תפסתי אותה על חם עושה את השיעורים בחשבון בעזרת מחשבון, והיא התוודתה לפנַי שהיא נוהגת לעשות זאת מדי פעם. ביקשתי ממנה לעשות שוב את אותם תרגילים, הפעם בלי מחשבון, אבל אני מרגישה שזה לא מספיק ושעלי לחנך אותה יותר. מה עוד אוכל לעשות בנושא?

"לדעתי אין שום צורך להוסיף על מה שעשית. כאשר אנחנו פועלים באקט חינוכי, אנחנו רוצים שהוא לא יהיה משפיל, ושהוא יהיה הגיוני ומידתי. אנחנו רוצים שהוא יהיה קשור למעשים של הילדה ושהוא לא יהיה על תקן עונש. המטרה שלנו היא שהילדה תלמד מאותו אקט חינוכי, כי מעונש לא לומדים. נשמע שיש ביניכן יחסים נהדרים. תפסת אותה על חם והיא הודתה לפנייך. לא כעסת, ומה שביקשת ממנה לא היה עונש, אלא לתרגל שוב בלי מחשבון".

"לדעתי הגבת נהדר, ואין צורך להוסיף על כך. הילדים לומדים מכל פעולה ומכל אי־פעולה, מכל טון דיבור שלנו, מכל התעלמות ומכל התייחסות - ומסיקים מכך מסקנות. הילדה שלך למדה שלאמה חשובים הלימודים שלה; היא למדה שאמה לא משפילה אותה והיא למדה שאמה מתעקשת על כך שהיא תעשה דברים כמו שצריך למען הלמידה שלה. כל זה נעשה ברוח טובה, אף שהיא בטח הרגישה תסכול ואשמה, כי היא הבינה שעשתה מעשה לא נכון".

"לכן יש להניח לזה כעת. אם הילדה לא למדה מזה, ואת תופסת אותה על חם בעוד חודש, אמרי לה שוב, בלי כעס ובלי ענישה, שאת מופתעת, כי זו כבר הפעם השנייה. תוכלי לומר לה שמעכשיו תשבי לידה כשהיא עושה שיעורים בחשבון, או שתחליטי לקחת ממנה את המחשבון, כי את רוצה לוודא שהיא מתרגלת ולומדת כמו שצריך. כך את שוב נוקטת פעולה בלי השפלה, בלי ענישה ובאופן מידתי מאוד ואף נחוש מהפעם הראשונה".

מתוך תכניתה של מיכל דליות בכל שישי ב-10:00 ברדיו ללא הפסקה.