המהפכן הכי גדול שהיה כאן: פרידה מג'ורדי קרויף

 איך שלא מסתכלים על זה, הכדורגל הישראלי יאבד בקיץ את הדמות המרכזית שלו בשש השנים האחרונות. עבור אוהדי מכבי תל אביב הוא המנהל הספורטיבי הכל יכול, שהפך למנהל ספורטיבי קצת פחות כל יכול ועד למאמן מעורר מחלוקת. עבור הפועל תל אביב, הוא מפרק ובנק כאחד, עבור הפועל באר שבע הוא היה היריב שמשאיר את כולם בכוננות ועבור מכבי חיפה, למרות שאף אחד שם לא יודה בזה, הוא תמיד היה מודל סמוי לחיקוי.

אין תהליך משמעותי שקרה בכדורגל הישראלי שאין לו קשר למה שנעשה במכבי ת"א. בשש שנים שלו בכדורגל הישראלי, מכבי חיפה התרסקה מקצועית, הפועל ת"א התרסקה גם כלכלית, הפועל ב"ש יישרה קו בכל הקשור להוצאות וערן זהבי הפך למכונת שערים ומזומנים. כי כשקרויף נכנס בבום לשוק הישראלי והעלה מחירים, כמעט כולם רצו ליישר קו ומי שלא היה יכול מבחינה כספית, חיכה בצד שההולנדי ישחרר או ישאיל לו שאריות. קרויף קבע רף גבוה של סטנדרטים – גם בכל הקשור לנתונים ולמקצוענות – ונתן לכולם לרדוף. הוא השתלט על העסק כל כך מהר והפך את עצמו תוך זמן קצר למפלצת שכולם רוצים לחסל. הוא נכנס לראש של כולם ועורר עליו אויבים ספורטיביים שרצו להפילו. באר שבע היא היחידה שהצליחה לעשות זאת בעיקר כי ניצחה את ג'ורדי במשחק שלו ונתנה לו למשוך אותה מעבר לגבול היכולת שלה.

שש השנים ההולנדיות-ספרדיות במכבי ת"א הן הרבה יותר מכמות תארים, בחירה במאמן כזה או נפילה עם שחקן רכש אחר. כי בסופו של דבר, ההיסטוריה צריכה לזכור את ג'ורדי קרויף כמו שהוא – המהפכן הגדול בתולדות הכדורגל הישראלי. במשך כל הקריירה שלו ניסה ג'ורדי לברוח מההשוואות לאביו יוהאן. הוא לא היה שחקן גדול כמוהו, כנראה לא יהיה מאמן גדול כמוהו, אבל לזכותו ייאמר שהוא הלך בדרך שלו ומצא את המקום בו יצליח לעשות שינוי. המדינה היחידה בה השם קרויף יהיה מזוהה איתו יותר מאשר אביו האגדי. ג'ורדי עבור מכבי ת"א משמעותי כמו יוהאן עבור אייאקס או ברצלונה. זה אולי נשמע מופרך עכשיו, אבל תבחנו את המשפט הזה בעוד כמה שנים.

קרויף ג'וניור משמעותי למכבי ת"א, כמו יוהאן המנוח עבור אייאקס וברצלונה (עדי אבישי)

ג'ורדי הוא איש המקצוע הזר שעבד כאן את התקופה הארוכה ביותר והראשון ששם את ישראל על המפה. הייחוס המשפחתי עשה את שלו, וזה ברור, אבל היו כאן בעבר שמות כמו לותר מתיאוס ולואיס פרננדס שהשיגו פחות כי הם התייחסו לכדורגל שלנו כמו שמלכת הכיתה מתייחסת לחנון השכבתי. תגיד תודה שאני בכלל יושבת לידך, פאתט. ג'ורדי הצליח כי הוא לא בא לחנך אותנו או ללמד אותנו. הוא עשה את הדברים בדרך שלו, לא השתמש בשם שלו וחיפש לברוח וכן, הוא בדרך כלל שם זין על מה שכתבו או אמרו עליו, אבל ידע לעשות זאת בלי לצאת כמתנשא, חרטטן, גנב דעת או רנה מולנסטיין.

למעשה, הוא שינה את דרך ההסתכלות של הספקנים על אנשי מקצוע זרים וגרם לאנשים פה להאמין שהכל אפשרי. הוא ניג'ס וניג'ס, כיוון הכי גבוה שאפשר והנחית כאן שמות דמיוניים בקנה מידה של ישראל. פאולו סוזה, סלבישה יוקאנוביץ', סטיב מקלארן ואפילו שוטה ארבלדזה. שחקנים עם היסטוריה בלה ליגה ובפרמיירליג. נכון, חלקם נכשלו במבחן ההתאקלמות או התוצאה, חלקם ייזכרו כפלופים, אבל כולם בלי יוצא מן הכלל לא היו מגיעים לכאן בלעדיו.

בשיאו הוא היה שליט אכזר ודורסני, שהצליח לסובב את כולם, לזכות בכבוד ועדיין להישאר מרוחק. הנוכחות שלו יצרה טרנדים. כולם רצו לעשות מה שהוא עושה, אם זה לרכוש גופיות GPS, להחתים מנהל ספורטיבי, להחזיר ליגיונרים או להתפרע עם זרים בעלי שם עם עבר בברצלונה. בשלב כלשהו, השמות של קרויף החלו להתקבל בשלוות נפש לא מובנת כאילו הייתה ישראל מעצמה כדורגל. זו הייתה הגדולה שלו וגם מה שהפיל אותו. הוא הרגיל את כולנו לטוב, אבל לדבר אחד הוא לא היה יכול. אין אף אחד בכדורגל הישראלי שיכול לנצח את מבחן התוצאה ו/או את האהבה לאנדרדוג וכידוע, בן למשפחת קרויף לא יכול להיות אנדרדוג. לכן, כשקרויף ברח או הוזז מהעקרונות שהובילו אותו (למשל בניהול חוזים ורכש) והתקרב לישראליות – הוא החל לאט לאבד את האחיזה.

קרויף ומקלארן. השמות הגדולים לא מגיעים לכאן בלעדיו (עדי אבישי)

יש משהו סמלי בכך שההודעה על פרידה מג'ורדי מגיעה יומיים אחרי יום השנה השני למותו של יוהאן. שושלת ג'ורדי תמה עם המוות של יוהאן. הטרגדיה האישית היא המקור לכל נקודות המפתח בנפילה ההדרגתית ובעיקר לאבדן האליפות הראשונה אחרי שלוש רצופות. כשג'ורדי הפסיק להיות אבא במשרה מלאה לפרויקט שלו, כשהוא שחרר קצת וכן, גם כשזז לעמדת המאמן, דברים הלכו פחות טוב. מכבי ת"א – לטוב ולרע – הייתה תלויה בג'ורדי אבסולוטית כי הוא בנה אותה. כל פתרון אחר של האצלה או חלוקה אחרת של סמכויות הביא תוצאות פחות טובות מהמקור.

אלו עובדות. כשג'ורדי חיפש מציאות ודחה דברים לרגע האחרון, הוא לעיתים התרסק. כשזלזל בהתעצמות של באר שבע ושחרר לה את מהראן ראדי, הוא שילם מחיר. כשזז (מעט) הצדה ואת ענייני הרכש ניהל גם בן מנספורד, מכבי ת"א הצליחה אפילו פחות. היו גם בעיות ופספוסים. המנהל הספורטיבי שפיתה את מרבית הליגיונרים לחזור גרם נזק בטווח הארוך לנבחרת ישראל. זו לא הייתה הבעיה שלו, אבל הוא יצר כאן מציאות חדשה שתלווה אותנו עוד שנים.

ודווקא בטור פרידה חובה להזכיר שג'ורדי מעולם לא הביא כישרון מקומי מתוך הליגה שאשכרה הצליח. זה מצחיק. הוא הלך על שמות מוכחים, על זרים בכירים וליגיונרים חוזרים, השאיל, גידל, הביא אנשי מקצוע זרים למחלקת הנוער, בנה מתחת לרדאר קבוצת בת ובסופו של דבר מצא עצמו משלם ביוקר על אלי דסה ועומר אצילי שכבר היו במחלקה בעבר. עלי מוחמד, הדבר הכי מעניין שעבר בקבוצת הבת מרמלה, הושאל ואז נמכר לנתניה בנזיד עדשים. ועדיין, זה לא מה שמגדיר אותו. הוא צריך להיכר כמהפכן. אפשר רק לנחש שאת הבור שישאיר אחריו, הצהובים יתקשו למלא בדיוק כמו שלא הצליחו למצוא יורש/ים לערן זהבי.

הצהובים יתקשו למלא את החלל של קרויף, כמו שהתקשו למלא את של זהבי (עדי אבישי)

כשנפרדים אחרי פרק זמן ארוך, מסתכלים גם על הדברים הרעים במשקפיים ורודים ועדיין, מתחת לכל הנוסטלגיה והניתוחים, יש מספרים. מכבי ת"א שלו סיימה שלוש פעמים כאלופה, פעמיים כסגנית, זכתה בגביע המדינה והפסידה פעמיים בגמר, זכתה פעמיים בגביע הטוטו והופיעה ארבע פעמים בשלבי הבתים של המפעלים האירופיים. זה הרבה יותר ממה שהיה שם קודם וזה הרבה מעבר לכסף של מיץ' גולדהאר. מספיק לראות מה קורה במכבי חיפה כדי להבין שגם במצבה הנוכחי, מכבי ת"א של קרויף הפכה ממועדון לחוץ, מפולג והיסטרי למועדון מנצח.