אינני סטטיסטיקאי. אם כי יש לציין שגם אם הייתי אחד כזה, לעולם לא הייתי מציג את עצמי כ"סטטיסטיקאי". זה נשמע ביזארי מידי, כמו מקצוע שלא קיים, כזה שרק חייזר שמנסה להסוות את עצמו על כדור הארץ, היה אומר שהוא עוסק בו. ואומנם בסקר שלי לא השתתפו 500 אנשים, אלא רק בני גילי, מהמעגלים הקרובים של החברים והעבודה, אבל עדיין אני מאמין שהסקר שאני עומד להציג בפניכם מייצג מגמה בקרב מה שנהוג לכנות "הצעירים".
הסקר קובע חד־משמעית: רוב בני גילי נוטים להגיד ש"הבחירות לא מעניינות אף אחד" אם בטעות אתה מנסה לדבר איתם על הנושא. למה? הטענה המרכזית בקרב הצעירים הלא מתעניינים היא "מה זה משנה, הרי גם ככה הממשלה הבאה תהיה בדיוק אותו הדבר ושום דבר לא ישתנה, אז למה להצביע?".
ניסיתי להסביר שזה לא נכון. יש סיכוי לשינוי. יש סיכוי ששלטונתניהו יסתיים ב-17 במרץ. הסברתי להם שהשדה הפוליטי נכון לעכשיו, אחרי שנתיים של קואליציה שהביאה על נתניהו אויבים לא צפויים מהגוש שלו, עלול לגרום לכך שתהיה כאן הפתעה.
יש אפשרות טובה שלאחר הבחירות לא כל מפלגות הימין ימליצו לנשיא על נתניהו כאיש הראוי להרכבת הממשלה, הסברתי. ואז גיליתי פרט מדהים: מעטים מבני גילי הסובבים אותי מכירים את שיטת הממשל. הם כלל לא מודעים לתהליך שבו מחליט הנשיא על מי להטיל את הרכבת הממשלה (לא בהכרח הסיעה עם הכי הרבה מנדטים). חומת הייאוש מונעת מהם להבין שהמשחק איננו מכור מראש, ולכן לכל קול יש השפעה. אבל זה לא ממש מעניין אף אחד.
הסקר שלי מצביע גם על מגמה ברורה: מבחינת הצעירים, אף מחנה לא מביא בשורה אמיתית. פרט למשה כחלון, אף אחד מהפוליטיקאים לא נתפס כאמין, כזה שבאמת "בא לעבוד" בשביל בוחריו. הדבר המצחיק, שמעיד יותר מכל על המצב הטרגי שאליו הגענו, הוא שמה שכחלון עשה במהלך כהונתו במשרד התקשורת, זה מה שהוא היה אמור לעשות כשר וכשליח ציבור. עקרונית, כל השרים אמורים לפעול כמוהו.
הייאוש הפוליטי כה גדול, שמבחינת רוב הצעירים, 17 במרץ לא יהיה יום חג לדמוקרטיה, אלא יום חג לשופינג. את יום הבוחר הם יבלו בפעילות הרשמית של הדור הזה: גיהוץ האשראי.
האמת היא שרוב מי שאני מכיר לא יצא מהבית אפילו כדי להצביע לכחלון, שנתפס כסוג של "רובין הוד" פוליטי. ילידי שנות ה-80 וה-90, כמוני, כבר ראו יותר מדי רובין־הודים שהגיעו בתרועות וסיימו בכלא מעשיהו. שנים של שחיתות שלטונית גרמו לנו להבין שהפוליטיקאים הם האנשים הכי פחות אמינים שיש. נהגי מוניות באילת, שמנסים לשכנע אותך "לסגור מראש" על מחיר, נתפסים כיותר אמינים. בגלל זה אף אחד לא טורח להצביע. מה זה משנה למי תצביע, אומר דור שלם, בכל מקרה כולם מושחתים ויעשו רק מה שטוב להם.
חבל. דווקא בבחירות הלא מתוכננות האלו נוצר חלון הזדמנויות לחולל שינוי אמיתי. מי שיביט היטב במערכת הפוליטית, ימצא כמה פרצופים ראויים (מכל קצוות הקשת הפוליטית) שמביאים איתם משהו כן ואמיתי. משב רוח רענן של פוליטיקה שאיננה נגועה באינטרסים. רק שבאמת צריך להתבונן היטב. הבעיה היא שלאף אחד בדור הצעיר אין עניין להתבונן וסבלנות לעשות זאת היטב. אז מה עושים? מוותרים מראש.
הסקר קובע חד־משמעית: רוב בני גילי נוטים להגיד ש"הבחירות לא מעניינות אף אחד" אם בטעות אתה מנסה לדבר איתם על הנושא. למה? הטענה המרכזית בקרב הצעירים הלא מתעניינים היא "מה זה משנה, הרי גם ככה הממשלה הבאה תהיה בדיוק אותו הדבר ושום דבר לא ישתנה, אז למה להצביע?".
ניסיתי להסביר שזה לא נכון. יש סיכוי לשינוי. יש סיכוי ששלטונתניהו יסתיים ב-17 במרץ. הסברתי להם שהשדה הפוליטי נכון לעכשיו, אחרי שנתיים של קואליציה שהביאה על נתניהו אויבים לא צפויים מהגוש שלו, עלול לגרום לכך שתהיה כאן הפתעה.
יש אפשרות טובה שלאחר הבחירות לא כל מפלגות הימין ימליצו לנשיא על נתניהו כאיש הראוי להרכבת הממשלה, הסברתי. ואז גיליתי פרט מדהים: מעטים מבני גילי הסובבים אותי מכירים את שיטת הממשל. הם כלל לא מודעים לתהליך שבו מחליט הנשיא על מי להטיל את הרכבת הממשלה (לא בהכרח הסיעה עם הכי הרבה מנדטים). חומת הייאוש מונעת מהם להבין שהמשחק איננו מכור מראש, ולכן לכל קול יש השפעה. אבל זה לא ממש מעניין אף אחד.
הסקר שלי מצביע גם על מגמה ברורה: מבחינת הצעירים, אף מחנה לא מביא בשורה אמיתית. פרט למשה כחלון, אף אחד מהפוליטיקאים לא נתפס כאמין, כזה שבאמת "בא לעבוד" בשביל בוחריו. הדבר המצחיק, שמעיד יותר מכל על המצב הטרגי שאליו הגענו, הוא שמה שכחלון עשה במהלך כהונתו במשרד התקשורת, זה מה שהוא היה אמור לעשות כשר וכשליח ציבור. עקרונית, כל השרים אמורים לפעול כמוהו.
הייאוש הפוליטי כה גדול, שמבחינת רוב הצעירים, 17 במרץ לא יהיה יום חג לדמוקרטיה, אלא יום חג לשופינג. את יום הבוחר הם יבלו בפעילות הרשמית של הדור הזה: גיהוץ האשראי.
האמת היא שרוב מי שאני מכיר לא יצא מהבית אפילו כדי להצביע לכחלון, שנתפס כסוג של "רובין הוד" פוליטי. ילידי שנות ה-80 וה-90, כמוני, כבר ראו יותר מדי רובין־הודים שהגיעו בתרועות וסיימו בכלא מעשיהו. שנים של שחיתות שלטונית גרמו לנו להבין שהפוליטיקאים הם האנשים הכי פחות אמינים שיש. נהגי מוניות באילת, שמנסים לשכנע אותך "לסגור מראש" על מחיר, נתפסים כיותר אמינים. בגלל זה אף אחד לא טורח להצביע. מה זה משנה למי תצביע, אומר דור שלם, בכל מקרה כולם מושחתים ויעשו רק מה שטוב להם.
חבל. דווקא בבחירות הלא מתוכננות האלו נוצר חלון הזדמנויות לחולל שינוי אמיתי. מי שיביט היטב במערכת הפוליטית, ימצא כמה פרצופים ראויים (מכל קצוות הקשת הפוליטית) שמביאים איתם משהו כן ואמיתי. משב רוח רענן של פוליטיקה שאיננה נגועה באינטרסים. רק שבאמת צריך להתבונן היטב. הבעיה היא שלאף אחד בדור הצעיר אין עניין להתבונן וסבלנות לעשות זאת היטב. אז מה עושים? מוותרים מראש.
. . .
נכון שאנחנו עייפים, אבל זה לא הזמן לנוח. חשוב שבבחירות האלו תגררו את עצמכם לקלפי. יש לנו יותר מדי מה להפסיד. כן, אני יודע, זה מתחיל להישמע פופוליסטי. למעשה, זו רק ההתחלה. הנה מגיע השלב הבאמת חמור, שבו אני מספר שבשבוע שעבר דיברתי בפני תומכים שתרמו לפרויקט "מאה ימים של שקיפות" (פרויקט שנועד לחשוף את המעשים שהפוליטיקאים היו רוצים שיישארו במחשכים).
אי שם במהלך דברי נתתי לקהל לשאול שאלות. מישהו תהה אם אני מאמין ששווה להישאר במדינה (במקום להיות בברלין) ולהילחם עליה. בתגובה, סיפרתי לו על זה שבחיי הסוערים, בתקופות הסמים הקשות, יצא לי להיות דפוק וזרוק ללא אגורה בכיסי, גם בארץ וגם בניו יורק. לעולם לא אשכח את הלילה ההוא במנהטן, כשצלחתי את הרחובות בבהלה, ללא כסף, טלפון, בגדים חמים ומושג מה יהיה איתי. אחרי מספר שעות, שכללו גם תגרה עם הומלס שיכור, הבנתי שאני צריך לעשות הכל כדי ליצור קשר עם אמי, שגרה בניו ג'רזי, ולהתחנן שתחלץ אותי.
הרחובות החשוכים של מנהטן אכזריים במיוחד ולא קל לשרוד אותם. כל סמטה מביאה תחושת אימה גדולה יותר. הלכתי בקצב מהיר לאזור המדיסון סקוור גארדן ונכנסתי לתחנת המשטרה. ביקשתי שיעזרו לי לאתר את מספר הטלפון של אמי, ושייתנו לי להשתמש בטלפון, בכדי להתקשר אליה בגוביינא. בתגובה, קיבלתי שוטר קשוח בעל מבטא אמריקאי כבד, שאמר לי באפתיות שמכיוון שאמי גרה בג'רזי וזה לא שטח השיפוט שלהם, הוא לא יכול לעשות כלום. לדבריו, אני צריך להגיע לתחנת המשטרה בניו ג'רזי. רק שם יוכלו לטפל בי.
"אבל איך אגיע לניו ג'רזי" שאלתי, "אם אפילו דולר אחד אין לי?"
השוטר אמר לי שמדובר בבעיה שלא נמצאת בתחום האחריות שלו וביקש ממני לפנות את הדלפק. "מניסיון אישי אני יכול להגיד לכם שדבר כזה לא היה קורה בארץ", אמרתי לתומכי המיזם. "בגלל זה אני חושב ששווה להילחם על הארץ הזאת".