אלי גילה שהוא לא שומע באוזן ימין רק בגיל 18, בצבא. שנים היה מתעלף ומקיא באימוני כדורסל או במאמץ גופני רב, וזה נראה לו נורמלי. גם כשגילי לא דיברה איתו חצי שנה כי הוא לא עזר לה במבחן משום שלא שמע אותה קוראת לו, הוא לא הבין מה הסיפור הגדול. שבועיים בהנדסה קרבית של התעלפויות והרגשה גרועה ביותר הביאו אותו לאשפוז ממושך שכלל את כל הבדיקות האפשריות לשלילת קיומם של גידולים ושאר ירקות עד שהבינו שלבנאדם פשוט יש אוזן דפוקה.




מצחיק, כשכואב לנו הגרון או כשהראייה פתאום מיטשטשת אנחנו מיד מבחינים בהבדל ובהשפעה של העניין על איכות החיים שלנו, אבל לשריטות שאיתן נולדנו אנחנו לא מודעים, אנחנו בכלל לא יודעים איך זה אחרת. עברו כמה שנים מאז הגילוי, ואלי מסרב לתקן את עצמו. למה לתקן משהו שאינו שבור מבחינתו? כבר יותר מ-30 שנה הוא שם בכל לילה את האוזן הטובה על הכר ושוקע בשינה שרובנו היינו משלמים הרבה כדי לטעום ממנה.




מבחינתו הילדים שלו מעולם לא התעוררו בלילה, אם מישהו מצד ימין שלו מבקש ממנו להעביר לו משהו אין לו בעיה להתעלם, וגם עם הבחילות וההתעלפויות הוא למד להתמודד ואפילו מצליח למנוע אותן לחלוטין. אז למה לחפור בזה עכשיו? אמא שלי עד היום מסמנת תאריכים ביומן שהיא ממשיכה לקבל מהסתדרות המורים אף על פי שיצאה כבר לפנסיה. פגישות, ימי הולדת, אירועים - הכל כתוב.




לפני שנתיים אבא שלי פתח לה תיבת דואר אלקטרוני משלה, ועל אף שהסביבה הסתגלה לדרך ההתקשרות החדשה איתה, יש לה עשרות הודעות שלא נקראו, כי אם לא מתקשרים להודיע לה ששלחו לה מייל, היא לא טורחת לפתוח אותו. זה היה יכול להיות נחמד ואפילו מוערך אם היה מדובר באיזו אידיאולוגיה נגד העולם הטכנולוגי שבו אנחנו חיים, נגד היעדר המגע האישי וקשר העין או כל שקר אחר, אבל זה לא המקרה. אמא שלי פשוט מסתדרת בסדר גמור בלי כל החידושים האלקטרוניים האלה - למה לתקן אם זה לא שבור? שנים לקח לנו לשכנע אותה שמכשיר נייד חדש יכול לשפר לה את החיים.




חברת הסלולר שלה שדדה ממנה כסף על מכשיר ששום שודד לא היה לוקח, והיא הייתה מבסוטה. אם להיות לגמרי כנים, ככל שהטלפון עתיק יותר ומתוחכם פחות - הקליטה שלו חזקה יותר ברוב המקומות והסוללה שלו שורדת גם שבוע. אפשרות הצילום הייתה זו ששברה אותה, וכך הוחלף לו טלפון הבננה במכשיר קטן וחכם, שאותו היא מאיימת לזרוק מהחלון על בסיס יומי כי הוא לא עובד לטענתה. לדרור יש איזה נתק במוח שלא מאפשר לו ללמוד את תהליך הכביסה.




משהו במיקום שבו אמורים לשפוך את המרכך בהשוואה לזה של ג'ל הכביסה לא מסתדר לו, אז אחרי כמה ניסיונות נשברתי ואמרתי את מילות הקסם שאליהן הוא חתר כל הזמן: "אני אהיה אחראית לכביסות, עזוב אותך". הוא יכול להתמודד אם אני אשאיר לו פתק עם הוראות מדוקדקות עד רמת קטנוניות של הסדרי ביטחון בהסכמי שלום, אבל למה לו אם הוא יודע שאני מוכנה לדיל שבו אני אחראית מכונת הכביסה והוא ראש מדור קיפול ופיזור? אני מצדי החלטתי שאין לי יכולות להבין מה רוצים ממני במוסכים, לא כל שכן לקבל החלטות הרות גורל על בחירת חברת הצמיגים שבשירותיה אני מעוניינת להשתמש והפלתי את התיק הזה עליו. הוא טוב בזה.




רגע לפני שתצעקו ״אפליה מגדרית״, כדאי שתדעו שאני עשר (וחצי) בהחלפת נורות ובשימוש במברג, ודרור הוא אלוף אירופה בשטיפת כלים. אבל אני סוטה מהעיקר. אני לא יודעת באיזה גיל זה קורה, אבל אצל כל אחד מגיע השלב שבו הוא בטוח ש"הוא מישהו" ומכאן אי אפשר ללמד אותו טריקים חדשים. לא תשכנעו אותנו שעם משקפיים נראה יותר טוב וסוף־סוף ייפסקו כאבי הראש שלנו. תמיד אמרו לנו שמתמטיקה זה לא בשבילנו, אז אל תספרו לנו עכשיו סיפורים אחרים.




אני לא יודעת לצייר, לעולם לא אתמכר לריצה או לספורט בכלל, מייבש כביסה זה דבר מיותר, אין שום סיבה בעולם שאכריח את עצמי להתרגל לכוסברה או לפיסטוק או לחלווה, והטעם שלי בבגדים הוא מצוין. לפעמים פשוט קשה לנו להיפרד מההגדרה שלנו את עצמנו - הרי אם אנחנו לא מכירים את עצמנו, העולם שלנו כנראה צפוי לקרוס לתוך עצמו בתוך כמה רגעים. לוקח לנו שנים לספר לעצמנו את הסיפורים האלה, עד שאנחנו מאמינים שהם האמת המוחלטת ואין דבר מעצבן יותר מזרים שמנסים לסדוק לך את הפאסון ואומרים לך מה כדאי לך לעשות ועד כמה זה יעשה לך טוב. קשה להתנער מהרגלים ישנים ולשנות דפוסי חשיבה, קשה לחשוב שמשהו קטן יגרום לך להרגיש שבזבזת שנים כשנלחמת בזה, אבל אלי - אתה חייב ללכת לטפל באוזן שלך. הגיע הזמן לגלות איך העולם נשמע באמת.