הרחוב הישראלי התנהג השבוע כמו תלמיד י"א בעיצומו של שיעור אזרחות מוצלח במיוחד. הדיון בנושא חופש הביטוי היה מחמם לב כל מורה. היה זה דיון עקרוני, אמיתי, נוקב. אנחנו כל כך רגילים לדבר ולכתוב, ליצור, להפגין, לזעוק ולכתוב, בלי לחשוש שמא יבולע לנו כי אנחנו כותבים משהו נגד המשטר, שטוב שאנחנו עוצרים רגע בשביל לברך על הטבעיות שבה זה קורה. יש ארצות שהמצב בהן שונה לגמרי.

שלושה מקרים התגלגלו לפתחנו: השיר "אחמד אוהב ישראל" של עמיר בניון, פסטיבל הנכבה בסינמטק תל-אביב, ועיתונאית איטלקייה אחת, שטענה שלא נתנו לה להיכנס לארץ בשל דעותיה.
"אחמד אוהב ישראל" הוא שיר המתאר שני ערבים, לשניהם קוראים אחמד. אחד הוא סטודנט באוניברסיטה העברית, תושב ירושלים, והשני מתקין בלוני גז בגני ילדים במרכז הארץ. שניהם נהנים מהחיים בישראל, לומדים או עובדים בה, והם לכאורה אזרחים רגילים, שווי חובות וזכויות. העניין הוא שבתוכם הם שונאים את המדינה ואת היהודים, הם רוצים לרצוח ולזרוע פחד בלבבות אזרחיה, כחלק ממאבק כולל שבסופו תימחק המדינה מהמפה ועל חורבותיה תוקם פלסטין הגדולה. האם יש בשיר אמת? כולנו יודעים שכן. זה גלוי, זה ידוע, זה נצעק בכל הפגנה ובכל רצח. זו האמת, ולראיה מפכ"ל המשטרה, שהורה לכל מי שיש לו נשק לשאת אותו, ולהיות ערני. ערני למה? לערבים שמנסים לרצוח יהודים. כלפי נהגים דורסים, כלפי אחמדים הרצים עם סכינים וגרזינים ואללה אכבר רושף בעיניהם. זה נכון בגלל תקציבי הביטחון, שאלמלא היו מנסים להשמיד אותנו לא היו כל כך גדולים, זה נכון בגלל הבודק בקניון, זה נכון בגלל העיניים של האמהות השכולות הטריות.

האם צריך למנוע שידור של שיר כזה? כמובן שלא. באיזו טענה? שהוא גזעני? באמת? המציאות גזענית, השיר מתאר אותה. ברגע שהערבים יחטפו גם שלושה נערים פלסטינים, או ידקרו נשים רעולות במרכז העיר, אני אבין שהם לא רוצחים רק יהודים משום שהם יהודים, אלא באמת, רוצחים את כולם ללא הבדל דת או לאום, ואז לטיעון הזה תהיה משמעות. אבל עד אז - תשמיעו ותגבירו.
2. פסטיבל הנכבה בסינמטק ת"א משעמם, נדוש ומיושן מאוד. הטיעון של הערבים והשמאל ההזוי שמדובר באסון פלסטיני שיום אחרי כ"ט בנובמבר פלשו צבאות ערב בשביל לגמור את מה שהנאצים התחילו, ובחסדי שמיים ובעזרת נשק צ'כי וצרפתי ניצחנו אותם, הוא עיוות נוראי של ההיסטוריה ובעיה נפשית של היהודים הגורסים כך. אבל מילא. בשל חופש הביטוי ראוי לשמוע גם שקרים רקובים. העניין הוא שמדינה תאבת חיים לא תממן גופים החותרים תחת קיומה. נשמע לי טריוויאלי. לכן יש להתיר קיום פסטיבל כזה, אבל להפסיק את תקצובו.
מה שמעניין הוא שאלה הגורסים שעל משרד התרבות להמשיך לממן את שופר אויבינו בשל חופש הביטוי, הם אותם אלו שצווחים שיש לסתום לבניון את הפה. זה לא נעים לשמוע על אחמד המחבל. זה עשוי לגרום לציבור היהודי בארץ ישראל להפסיק לחבק ערבים בזמן שהאחרונים תוקעים להם סכין בגב.
3. והאיטלקייה? פדריקה מרסי? סיפור מעניין, האמת. מדובר במישהי שנכנסה ויצאה מישראל כמה פעמים, גרה בסביוני רמאללה הצעירה או משהו דומה, ומשם טינפה על ישראל מעל כל במה שיכלה. למשל, כשסיקרה את הפיגוע הנורא שבו נפצעה אנושות הפעוטה אדל ביטון מיידוי אבנים, כתבה שהיא לא מבינה למה הולכים לכלוא את הנערים הפלסטינים ולא את המתנחלים, שעושים פשע גרוע בהרבה. מה גם שהם בכלל לא זרקו אבנים, הם הלכו לקטוף שקדים.
לאחר הכתבה המעולה ההיא חזרה חביבתנו למכורתה, אבל חוויית הדיווח מהשטח, הדיוק בעובדות, חקר האמת והמחויבות להביא לקוראיה את המציאות כפי שהיא מנעו ממנה להמשיך לנשנש ניוקי, והיא חזרה לארץ הקודש.
כאן מתפצל הסיפור. לטענתה, השוטרת בביקורת הגבולות העלתה את שמה על הצג ומיד קפצה אותה כתבה מדוברת. "האם אי פעם כתבת משהו פרו־ישראלי?", שאלה אותה השוטרת, וזרקה אותה לתא אפל שממנו גורשה מישראל. מזל, כי כך יכלה העיתונאית החוקרת לכתוב עוד מאמר, קשה וכואב, על אובדן חופש העיתונות בישראל, דיקטטורה וסתימת פיות.
כששמעתי את הסיפור התלבטתי באמת אם יש לאפשר לעיתונאים זרים פרו־ פלסטינים לסקר את המאורעות ובכך לעזור להם להוציא דיבת הארץ והעם רעה. הרי חופש הביטוי והעיתונות הוא הפלטפורמה שבזכותו אני כותבת את המאמר הזה, ומאמרים אחרים שלפעמים מבקרים חריפות את הממשל. אם סותמים לה את הפה, מחר עלולים לסתום לי.
אבל משהו בסיפור נראה לי תמוה. ניסיתי לדמיין את השוטרת בביקורת הגבולות עוצרת את התור בשביל לקרוא מאמר באנגלית, ואז נכנסת לדיון אידיאולוגי עם מישהי. עוד עניין פעוט הטריד אותי: העובדה שכתבי אל־ג'זירה שורצים בארץ, והם מעולם לא שידרו דבר פרו־ישראלי, ועדיין מותרת כניסתם. משהו פה נשמע לא כל כך מדויק.
בלשכתו של שר הפנים סיפרו לי מה באמת קרה: הבחורה שיקרה. שוב ושוב ושוב. היא שיקרה כשהמציאה את סיבת בואה בשלישית לארץ בפרק זמן קצר. היא המציאה בת דודה בחיפה ואחר כך המציאה מספר טלפון של אותה בת דודה. כשגילו שהיא עיתונאית ושאלו מדוע לא ציינה שהיא עיתונאית, שהרי היו נותנים לה להיכנס, היא שיקרה גם בעניין הזה ואמרה שמערכת העיתון סתם כתבה שהיא עובדת מרמאללה. בקיצור, היא הצליחה לעורר את חשדה של משטרת הגבולות.
היא לא גורשה כי היא לא פרו־ישראלית, אלא כי היא שקרנית. אנחנו חזקים מספיק בכדי לספוג ביקורת מהעולם, ונמשיך להילחם בעד חופש הביטוי, אפילו אם מה שמבוטא לא מוצא חן בעינינו. אבל בואו נהיה אמיתיים ואמיצים.