בזמן האחרון קצת שורף לי הלב.

זה לא בגלל אהבה נפלאה ומבושמת שהסתיימה לה פתאום, וגם לא בגלל בעיות בעבודה, זה בגלל גבר ספציפי. גבר מצחיק, חכם, יודע תורה, עם לב ענק.
זה בגלל אבא שלי.

בחודשים האחרונים ראייתו הולכת ודועכת. עין ימין כבר סיימה את תפקידה ב־65 שנותיו ופרשה. ועין שמאל עוד מגיעה למשמרות, אבל גם תפוקתה לא נותנת את אותה האיכות שלה היה רגיל.
אי אז, בשנות ה־70, ניסה אבי יוסף לסחור, ליזום, לפתוח עסקים ולעמוד איתן מול מתחריו. הייתה לו חנות בגדים שכשלה ואחר כך קונדיטוריה לזמן קצר. הוא בדחן. אף פעם לא לקח את חייו ברצינות יתרה, ומה לעשות? אנשי עסקים (וגם העסקים הקטנים ביותר) חייבים להיות חרוצים, נוקבים ולפעמים קצת יקים. לו זה כנראה לא התאים. אז מצא עצמו מחוסר עבודה, עם ילדה שמנמנה בת חצי שנה (כותבת שורות אלה) ובית.
הוא עלה על מונית, הצטרף לאיזו תחנה בחולון והתחיל להסיע אנשים אל מחוז חפצם. אני לא חושבת שיש נהג מונית, שמניח את אחוריו על הכיסא המרופד ולא אומר לעצמו ״תוך שבועיים אני עוזב, כן, אני רק עושה קצת מזומן, מסיים את החובות ועוזב. זו עבודה קטנה מדי״.
גם אבי נשא את המשנה הזאת לעצמו, אך אבוי, נסיבות החיים חזקות גם מהמנטרות החזקות ביותר.
והוא נשאר. כמעט 25 שנה ישב ערב ערב על כיסא המונית, פרט בקיוסק הסמוך כסף קטן, הכניס אותו לקופסת סוכריות ריקה, כיוון מראות, הכניס קלטת/דיסק (תלוי בתקופה) לטייפ והתחיל לנהוג.כל לילה, משמונה בערב ועד שמונה בבוקר, היה נוסע ברחבי תל אביב, מעלה ומוריד נוסעים.
בבקרים, לפני הלימודים, היה מספר לי איך עלו לו שיכורים לאוטו, איך גבר ואישה התנשקו מאחור כאילו אין להם בית, ואיך עורך דין אחד אמר לו ששפת דיבורו יפה ו"חבל שאתה על מונית".
זה הכי צרם לי - ״חבל שאתה על מונית״.
אף פעם לא התביישתי במקצועו של אבי. אין במה.
אחרי מסיבות הכיתה היה אוסף אותי ואת חברותי, קונה לנו חטיפים בדרך ומוריד כל אחת בביתה.
כשכבר נעשיתי נערה, בערבים שבהם נמאסו עלי חברי מוקדם מהרגיל, היה בא לקחת אותי, קונה לי טוסט בדרך ומחזיר אותי הביתה.
כשהייתי חוזרת אחרי שלושה שבועות מבקעת הירדן, עם מדים מסריחים, נשק מסיבי ותיק גב ענק, היה ממתין לי בתחנה המרכזית, ״אני מחכה לך במקום הקבוע, על לוינסקי״. וכשהייתי נכנסת לאוטו, היה פוצח בשירי פלמ״ח לאות גאוותו.
ואפילו, לילה אחד, לפני שנתיים, כשרבתי עם איזה דייט שניסה לגעת יותר ממה שהרשיתי, וכשלא הסכמתי, השאיר אותי בפתח תקווה ונסע, הוא הגיע תוך עשר דקות ולקח אותי משם.
הנסיעה עברה עלינו בשתיקה. בסופה הביט בי ואמר ״כל הבנים חרא, מרסל, את עוד תתחתני עם אחד שחושב כיפה סרוגה, כמו אבא שלך״.
יצאתי מהמונית והלכתי לישון.
במוצאי שבת היה לנו מנהג קבוע. אחרי שהייתי הולכת איתו בשישי אל בית הכנסת, ובשבת יושבת איתו לסעודה שלישית, ופותרת לו חידות שעליהן היה חוזר כל שבוע ושוכח (״מה?? איך ידעת?! יפה מאוד, מרסל!), היה קם, עושה הבדלה, ויוצא אל העבודה.
״אבא״, הייתי קוראת לעברו, ״אפשר לבוא איתך לסיבוב?״.
״לא צריך״, היה עונה לי, ״את תירדמי לי באוטו״.
מגיל 7 או 8, עד גיל 23, הייתי שומרת את מוצאי השבת לאבי ולמוניתו.
כך היינו מטיילים ברחובות תל אביב, אוספים אנשים מכל המינים ומכל הצבעים. הוא היה חוזר על אותן הבדיחות בפניהם (״סיפרתי לך שחמותי בהריון?״, ״תנו לגבר הספרדי גולדסטאר ולגבר האשכנזי חלב״) ועוד כל מיני בדיחות שאבד עליהן הכלח, אבל מה? הנוסעים אהבו את זה,ומפעם לפעם אף פרגנו לו בטיפ יפה.
היו מוצאי שבת שהייתי חוזרת הביתה בוכייה. שנאתי אותו ממש. ולמה?
בתל אביב, כמו בכל עיר, יש קבוצות אוכלוסייה שונות, ממצבים סוציו־אקונומיים שונים. וגם, מה לעשות, ערכים אחרים. היו, ולא פעם, נוסעים שעלו למונית שלו ודיברו אליו כאילו הוא חייב להם את חייו, כאילו הם משלמים לו בזהב, כאילו מדובר ביחסי עובד־מעביד, עבד־מלך, נתין־דיקטטור.
לא יכולתי לספוג את זה. הייתי עונה להם, לפעמים באובר דרמטיות משוועת, מלבינה את פניהם, מוכיחה אותם, מראה יכולת אינטלקטואלית רמת מעלה, ולפעמים אפילו משפילה אותם. כמו אומרת להם בין השורות ״כן, אבי נהג מונית, ואני בתו של נהג מונית, אבל אני מצפצפת עליכם, על תיק הלפטופ שאתם אוחזים בידכם, ועל ההתנשאות בלבכם״.
כשהיו יורדים מן המונית, הוא היה צועק עלי ״בשביל מה, מרסל? בשביל מה?!?! לפעמים עדיף לשתוק! לא כולם טובים!״.
לא יכולתי לשאת את זה. ביקשתי שיחזיר אותי הביתה והוא היה מסכים.
בלילות האלה הייתי בוכה וחושבת לעצמי -למה הייתי צריכה את זה? אם טוב לו, מי אני שאשפוט?
•••
בזמן האחרון ראייתו של אבי מקרטעת. הוא כבר לא מצליח לראות למרחק, לקחו לו את רישיון המונית ואפילו העניקו לו תעודת עיוור.
הוא אדם שרגיל לעבוד. פתאום מוצא עצמו ער בבקרים, ער בערבים ובלילות בקושי נרדם.
את הלילות שהיה מעביר בפגישות עם אנשים, בבדיחות נדושות, ובתל אביב הזוהרת, הוא מעביר בקריאת ספרי תורה בעזרת זכוכית מגדלת, וצפייה בסרטי טלוויזיה ישנים.
אני לא מצליחה למצוא משקפיים מספיק טובים לעיניו, פתרון לא כל כך נראה באופק, והודעות sms שהוא שולח לי, ״מרסל, משעמם לי״, לא עושות לי טוב.
לא מזמן חזרתי מחו״ל, קניתי לו חולצה שכתוב עליה ״נהג מונית״ וקופה גדולה בצורה של מונית.
הלכתי לתת לו את זה.
הוא קיבל את פני בחיבוקים ובנשיקות, לבש את החולצה וביקש ממני ״שימי את השקל הראשון, בידיים שלך יש מזל״.

שמתי לו יותר משקל, אולי ככה יבוא לו המזל.
•••
הזיקנה הזאת, כמו דודה לא אהובה במיוחד שמפתיעה באמצע היום - מביאה איתה מחלות רעות ועצב רב.
מה שטוב באותה הדודה, שבסוף היא נושקת על מצחנו והולכת לדרכה.
הזיקנה לא, היא נשארת.
אדם חסר תעצומות נפש וללא משפחה היודעת לתמוך בו, לא ישרוד איתה לאורך זמן.
לאבי יש תעצומות, חייבות להיות לו, נכון? תגידו לי שנכון.
לאבי יש משפחה אוהבת, זיכרונות יפים, מוזיקה בקלטות ובדיסקים, חברים מבית הכנסת, אוכל במקרר ולב גדול.
לאבי יש חמלה כלפי האחר, והלוואי שישתמש באותה החמלה כלפי הזיקנה.
הלוואי שיקבל אותה אליו יפה, ילחש באוזנה ״ברוכה תהיי, אך בעדינות איתי״,
והלוואי שתיעתר לו.
•••
כמה שאני אוהבת אותך, אבא. בדיוק בזמן שאני כותבת לך שורות אלה, אתה שוב מסמס לי שמשעמם לך, ואז אני מסמסת שאני כותבת עליך טור, ועוד מעט אתקשר להקריא לך אותו.
כמה שאני אוהבת אותך, אבא, שאתה מתקשר ומבקש שאקריא לך עכשיו, גם אם הוא לא גמור.
אתה יודע מה מנחם?
שבנסיעה האחרונה שלנו יחד, במונית שלך, עוד לפני שלקחו לך את הרישיון, עלה זוג צעיר אל המונית וביקש ממך לקחת אותו לבן יהודה. הם הביטו בי ושאלו ״את לא מרסל מוסרי? אנחנו מעריצים גדולים שלך״.
זו הייתה הנסיעה האחרונה שלנו יחד.
יותר מאורותיה של תל אביב
נצצו עיניך.
והלוואי
שהניצוץ הזה
יחזיר לך את הראייה הטובה.
אהוב לבי, אבא,
אהוב לבי.