אתמול התבשרנו שבית הדין האירופי לצדק בלוקסמבורג הסיר את תנועת חמאס מרשימת ארגוני הטרור. סוכריות חולקו ברחובות עזה, והשמחה חזרה

לשכון במעונם. איזה נטל הוסר מכתפיהם. זה נורא שכולם חושבים שאתה ה”רע”, כשבעצם פניך ולבך לשלום, לאחווה, לאחדות. 

יש רק העניין הפעוט הזה של הילדים המשמשים מגן אנושי, של 9,000 רקטות שנורו לעבר ישראל בקיץ האחרון, של חוטפי ורוצחי שלושת הנערים, של אלפי רוצחים זוועתיים הרצים באמוק לזרוע שכול במשפחות היהודים ובלבם דגל ירוק, מאות יהודים שנטבחו בידיהם, תוך לקיחת אחריות לביצוע הפיגועים הללו. אבל חוץ מזה, אני בהחלט מבינה את החלטת בית הדין. 

“אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה". זה המוטו של תנועת חמאס. לא מדובר בחוג במתנ”ס הקרוב לביתי אלא בתנועה של רוצחים. מה לא ברור בזה?
 
אז זהו, שהכל ברור. כולם יודעים מה חמאס עושה, ומה הוא רוצה לעשות, ולא צריך מידע מודיעיני כדי לאשש את זה. צריך גוגל. מספיק לשמוע את ראשי חמאס הקוראים לטבוח יהודים עד האחרון שבהם. 

אבל זה בדיוק העניין. הם קוראים לטבוח יהודים. מכיוון שחמאס היא תנועה מקומית- ישראלית ולא תנועה עולמית, והיא קוראת לרצח של יהודים בלבד, ניתן להשתהות עם ההצהרה ולערום קשיים ביורוקרטיים רבים בדרך אליה. 

כי מה אכפת לנו, בעצם. זה רק יהודים. האנטישמיות הטבועה כמספר על היד של אירופה מכתיבה לה את דרך המחשבה שלה, וכפועל יוצא גם את החלטותיה ופעולותיה. לאירופה נוח לשבת על כס בית הדין לצדק (לצדק!) ולשלוח אותנו לעוד פקיד שיחתום על עוד מסמך על מנת שארגון הרוצחים הזה, המאיים להשמיד את ישראל, ולא רק מדבר על זה, אלא גם פועל למימוש האיום, ייכנס לרשימת ארגוני הטרור העולמית. 

ראש השנה האחרון היה אמור להיות נקודת מפנה במלחמה בינינו לבין הפלסטינים. מנהרות הטרור שכרה חמאס במשך שנים היו אמורות להיכנס לפעולה מבצעית. מתוך כל אחת היתה יוצאת חוליית רוצחים, נכנסת לחדר האוכל החגיגי של הקיבוץ שבקצה המנהרה וטובחת ביושבים בו. אם הסיוט הזה היה יוצא לפועל ומתגשם, זה היה ניצחון אסטרטגי לחמאס. 

ועדיין, אם בית הדין זקוק להוכחות – אנחנו נביא לו הוכחות. אלפי אבות, אמהות ואחים שכולים יבואו ויספרו את הסיפור שלהם. שורה ארוכה של הרוסי טרור, מרוסקי טרור, עד שהעין לא תוכל לראות את הסוף שלה והאוזן לא תוכל לשמוע יותר את הבכי. נעשה משפט ראווה לחמאס, שמנסה להיכנס לרשימה ראויה של ארגוני שחרור לאומיים, בעוד הוא השפל שבשפלים.