בערך באמצע האנדרטה של אייזנר אני נשבר. חש רדוף עת סוגרים עלי גושי הבטון שהחלו כמצבות בבית קברות יהודי טיפוסי וצמחו ליער-בטון (היש דימוי טבטוני־גרמני יותר מאפלת היער?), שמשרה על הפוסע בו דיס־אוריינטציה מוחלטת. ילדי פוסעים לצדי, אני שומע את קולותיהם ומתקשה לזהות אם הם קרובים או רחוקים.
סחוט רגשית וברגליים כושלות (אפילו טקסטורת הקרקע כאן היא מתעתעת, במתכוון) אני פוסע ממנה החוצה. כן, אני בברלין. וכמו מומו (מוחמד) הפריזאי, הילד הערבי שאומץ בידי רוזה, המדאם היהודייה, אני שולף מהנפטלין את דיוקנו של היטלר כדי להתעורר. ייתכן שמוטב קודם כל להסביר: בירת הממלכה הפרוסית היא בעיני עיר חסרת חן אך רבת משמעות - עוד הרבה לפני שסוגיית ה"מילקי" עלתה על סדר היום.
אם כך, מדוע מכל גיבוריה הספרותיים של ברלין, שאלתי לי דווקא את מומו הערבי, גיבורו של אמיל אז'אר (שם העט של רומן גארי, לטעמי בכיר סופרי צרפת ואולי כל ארצות תבל במאה ה-20)? למומו לא הייתה תודעה פוליטית מפותחת, אבל הוא אהב בכל לבו את המדאם היהודייה הקשישה שאימצה אותו. אם היה דבר שהיה גורם לזונה הזקנה להשיל מעליה את משא השנים, להתעורר ולהתחדד, היה זה דיוקנו של הצורר. באחד הקטעים הנוגעים ללב ב"כל החיים לפניו", מגיש מומו את הדיוקן לרוזה הגוססת ומפציר בה להתעורר באומרו חגיגית:
"תראי מי כאן, אדון היטלר!". כזאת היא ברלין עבורי, על אף שאיני מה שמכונה במקומותינו "דור שני" (אפילו לא שלישי: אדרבא, משפחתי ניצלה מן השואה כיוון שהיגרה לפלשתינה כבר בראשית המאה ה-20, חלקה אפילו קודם לכן - ודבקה דווקא בסוציאליזם בגרסתו המזרח אירופית ולא בבורגנות הליברלית הגרמנית). אין עוד מקום בעולם שאיתו אני מקיים יחסי אהבה־דחייה כמו העיר הזאת: ממנדלסון ("סוקרטס היהודי") ועד איינשטיין, מהיינה ועד ליברמן - הפרקים המפוארים ביותר בהיסטוריה של המקום הזה נכתבו בידי יהודים.
אפשר אפילו להרחיק ולומר שאלמלא היהודים לא הייתה גרמניה (עד כמה שניתן לדבר על גרמניה, אפילו היום, כעל ישות מדינית־חברתית אחת) משתחררת מכבלי הפיאודליזם והופכת לדמוקרטיה ליברלית. באופן פרדוקסלי שאין מבעית ממנו, אפשר שגרמניה חייבת ליהודים לא רק פרקים נכבדים מתרבות עברה, אלא אף את אופיה: היהודים היו מי שהסעירו אותה במחשבות על חירות (אם כי זו נכפתה על הגרמנים לבסוף רק בעקבות תבוסתם במלחמות העולם) והדרך המחרידה שבה הועלמו מחייה, טבעה אות קין במצחה לדורי דורות.
ברלין היא המקום שבו מבקשים כיום את המוח היהודי־ישראלי הצעיר, הגם שבמערכת ההפעלה שלה שורר עדיין בוז למרכיבים האחרים של גופו ואישיותו. ברלין היא ההוכחה שיהודי יכול להיטמע בחברה המערבית, ובה בעת היא ההוכחה שאפשר שהדבר לא יהיה אפשרי לעולם. היא נתנה ליהדות את החילוניות, אבל בה בעת הוכיחה שללא כל קשר למצוות הדת, יהודי יהיה לעולם מי שהאחרים חושבים אותו ליהודי, גם אם לא הניח מעולם כיפה על ראשו. ברלין היא העיר שברחובותיה אני פוסע בגאווה כיהודי, אך רק משום שבמרתפי הכור בדימונה (כך על פי פרסומים זרים, כמובן), שוכן רימון אטומי שברגע שאשלוף את נצרתו תמות נפשי עם פלישתים - ואני מדמה את הפחד בעיניהם של המקומיים ובמידה רבה אפילו מתענג עליו.
ולמרות המשפט האחרון: ברלין היא ההוכחה ליכולת ההרס הטמונה בחיבור בין לאומנות "ביטחוניסטית" לדת - שלא לדבר על חזון מעוות של העם הנבחר. מעדני החלב (ולא רק הם) זולים על גדות השפרה, לפעמים אפילו כדי מחצית מאשר על גדות הירקון, אבל מזג האוויר זועף: השמש הים תיכונית שקופחת על ראשינו גם בשיא החורף המדומה שלנו, נאגרה כאן כולה לתוך "סולאריום", האוכל, אפילו במסעדות האתניות, הואתפל, והנשים (אם מותר להכליל בגרמניה) חסרות חן, רחוקות מה"שיקסלעך" שכה הסעירו את חלומותיהם הארוטיים של גברים יהודים לאורך מאות שנים.
נעים לי להיות ישראלי לרגע בברלין, דווקא משום שבכל רגע נתון אני יכול לעלות על מטוס ולשוב אל מדינתי שאני מלא כרימון בטענות (מוצדקות! אלא מה) כלפיה, כי אחרי הכל, כבר ב-1873 הזהיר כאן ניטשה את בני עמו כי ניצחון צבאי גדול עלול להיות הרסני לעם יותר ממפלה - בייחוד אם הוא מתפרש כהוכחה לעליונותה של תרבות אחת על האחרת... הייתכן לקח ישראלי מזה?