זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, וזה גם לא נעים לראות בית ספר שרוף -  עד שקשה שלא להיזכר במילים ששם היינריך היינה בפי גיבורו, ולפיהן במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם אנשים. אז נכון, אנחנו הרי אומת הסטארט־אפ - ובמקום שבו שרפו במוצאי השבת שעברה בית ספר, כבר שרפו למוות נער, אבל אל דאגה: אף אחד לא יהרוס את בתי הרוצחים, גם לא ישללו את האזרחות ממשפחתם: חוק הלאום הן מושל כאן עוד הרבה לפני שנחקק.




אבל אני - למה לי פוליטיקה עכשיו - כשכל מה שרציתי לבקש הוא שתסגרו קצת את החלון, גם כי קר לי נורא וגם כדי שלא ייכנס הריח מהכיתה המפויחת. אחרי הכל, בשביל זה קניתי חורבה בתל אביב שעולה כמו פנטהאוז במנהטן, כדי שאוכל לסגור חלון עד שהילדים שלי יוכלו לפתוח חיים חדשים במערב. אין טועה ממי שחושב שתל אביבים קונים את הקרבה לפאבים, למסעדות, לתיאטרונים ולבתי קולנוע. הדבר היחיד שאנחנו קונים באמת הוא זמן. אבל איפה היינו? אה כן, בקור.




"הגברים הפותחים חלונות, הנשים הסוגרות תריסים - נותנים מקום לקוות שעוד יתרחשו נסים", כתב המשורר נתן זך ב"תפקיד ראשי" (שהלחין בכישרון אילן וירצברג וביצעה בכישרון גדול לא פחות נורית גלרון), אבל אי שם  ומשהו חל היפוך תפקידים בין המינים בגיל 40: הנשים הן שפותחות חלון "כדי שייכנס קצת אוויר" (מי אמר "גלי חום"? אני אמרתי "גלי חום"? למה לשים מילים בפה של בן אדם? את צעירה, נשמה! וואללה אם הייתי אייל גולן, תאמיני לי שלא היית יוצאת מכאן בלי להכיר את אבא!), בעוד הגברים מתחילים להרגיש איך הקור, פעם ידיד טוב, מקפיא את 

עצמותיהם הקשישות.


באופן פלאי למדי, מתרחש היפוך התפקידים הזה רק בחורף: בקיץ הגברים הם שנאחזים בשלט של המזגן המקפיא ובשלט של הטלוויזיה כשני המשלטים האחרונים של גבריותם המתערערת, בעוד היא קופאת להנאתנו בסלון ומסתלקת, כמו אישה טובה, כדי לראות "האישה הטובה" בחדר השינה החמים יחסית (כלומר, במובן של טמפרטורה בלבד). לעומת זאת בחורף, אוי החורף. איפה הימים שבהם ההבדל בין מלתחת הקיץ שלי למלתחת החורף התבטא בהחלפת הכפכפים לסניקרס, השורטס לג'ינס והטריקו היפה מקורס מ"כים לסווטשירט של סוף המסלול, שואל הגבר את עצמו ובעצם שואל - היכן נעורי? כי למרבה הצער, החברה שלמדה כבר לפרגן לכל מיני סוגים של גבריות חדשה - מההוא שבוכה בסרטי סטודנטים צ'כים בסינמטק ועד להוא שבוכה על כתפו של גבר אחר, לא יוד־ עת לפרגן לגבר שקר לו, כאילו הייתה העמידות בפני החורף מבחן עליון של גבריות.


הרשימה הזאת למשל נכתבת אליכם בבוקרו של יום שבו צופים החזאים כ-20  מעלות קור בצהריים, כשחלונות חדר העבודה שלי מוגפים ואני לבוש במכנסי טרנינג שהיו אופנתיים אי שם בשנות ה-80 (לעולם לא אבין למה לא מוכרים אותם מראש עם נקודה קטנה של פיפי באזור המפשעה. כמו שלא אצליח להבין לעולם מדוע לא מייצרים ג'ינסים שבשוליהם יש כבר כתמים של טחינה), חולצה עם שרוולים ארו־ כים, סווטשירט, גרביים - ואכן, עם כל כך הרבה שכבות הגנה, נוסף על ממדי הנדיבים, איני חש בשום תופעת לוואי של הסתיו המשתולל בחוץ, זולת הקור המקפיא שבגללו איבדתי כבר תחושה באצבעות הרגליים (מהניסיון של החורפים האחרונים, זה עובר בסוף, בדרך כלל באפריל).


מה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא שדווקא בחורף האירופי אני פורח: בברלין הסתובבתי בקור של כעשר מעלות רק עם חולצה ומעיל רוח דקיק. בלונדון, רק בשבוע שעבר, עם בערך שבע מעלות וטפטוף, הסתפקתי במעיל שהיה יותר אלגנטי ממחמם ובכובע ששימש בעיקר כדי להגן על משקפי מפני טיפות הגשם. יתרה מזאת: לא הפסקתי להתלונן על ההסקה המיותרת, על החום ברכבת התחתית, על העובדה שאין כמעט חלונות פתוחים - ולו כדי לאוורר מעט. אז איך זה שדווקא בארצי הים תיכונית והחמימה יחסית, אני לא מפסיק לרעוד מקור בחורף מאז שמלאו לי 40 ועד לבוא הקיץ? ואיך זה שגל הקור תוקף אותי דווקא בביתי? הרי במשך כל היום אני מסתובב, נפגש, מתרועע, דוהר על האופנוע נגד הרוח מבלי לחוש בקור - ודווקא כשאני נכנס הביתה, לאחר שאני מברך את הילדים לשלום בברכה האשכנזית הידועה לאמור: "מי הדליק את הבוילר? אתם חושבים שאבא שלכם עובד בחברת חשמל?", דווקא אז מתחיל להיות לי קר. אני בטוח שלפסיכולוג שאין לי היו הרבה דברים לומר על זה. למעשה, אני בטוח שהייתי מתקשר אליו ממש עכשיו, כלומר, לו רק יכולתי להסיר את הכפפות מהידיים.