בלדה לאביב הבוכה

עצמותיהם הקשישות.


באופן פלאי למדי, מתרחש היפוך התפקידים הזה רק בחורף: בקיץ הגברים הם שנאחזים בשלט של המזגן המקפיא ובשלט של הטלוויזיה כשני המשלטים האחרונים של גבריותם המתערערת, בעוד היא קופאת להנאתנו בסלון ומסתלקת, כמו אישה טובה, כדי לראות "האישה הטובה" בחדר השינה החמים יחסית (כלומר, במובן של טמפרטורה בלבד). לעומת זאת בחורף, אוי החורף. איפה הימים שבהם ההבדל בין מלתחת הקיץ שלי למלתחת החורף התבטא בהחלפת הכפכפים לסניקרס, השורטס לג'ינס והטריקו היפה מקורס מ"כים לסווטשירט של סוף המסלול, שואל הגבר את עצמו ובעצם שואל - היכן נעורי? כי למרבה הצער, החברה שלמדה כבר לפרגן לכל מיני סוגים של גבריות חדשה - מההוא שבוכה בסרטי סטודנטים צ'כים בסינמטק ועד להוא שבוכה על כתפו של גבר אחר, לא יוד־ עת לפרגן לגבר שקר לו, כאילו הייתה העמידות בפני החורף מבחן עליון של גבריות.


הרשימה הזאת למשל נכתבת אליכם בבוקרו של יום שבו צופים החזאים כ-20  מעלות קור בצהריים, כשחלונות חדר העבודה שלי מוגפים ואני לבוש במכנסי טרנינג שהיו אופנתיים אי שם בשנות ה-80 (לעולם לא אבין למה לא מוכרים אותם מראש עם נקודה קטנה של פיפי באזור המפשעה. כמו שלא אצליח להבין לעולם מדוע לא מייצרים ג'ינסים שבשוליהם יש כבר כתמים של טחינה), חולצה עם שרוולים ארו־ כים, סווטשירט, גרביים - ואכן, עם כל כך הרבה שכבות הגנה, נוסף על ממדי הנדיבים, איני חש בשום תופעת לוואי של הסתיו המשתולל בחוץ, זולת הקור המקפיא שבגללו איבדתי כבר תחושה באצבעות הרגליים (מהניסיון של החורפים האחרונים, זה עובר בסוף, בדרך כלל באפריל).


מה שמדהים בכל הסיפור הזה הוא שדווקא בחורף האירופי אני פורח: בברלין הסתובבתי בקור של כעשר מעלות רק עם חולצה ומעיל רוח דקיק. בלונדון, רק בשבוע שעבר, עם בערך שבע מעלות וטפטוף, הסתפקתי במעיל שהיה יותר אלגנטי ממחמם ובכובע ששימש בעיקר כדי להגן על משקפי מפני טיפות הגשם. יתרה מזאת: לא הפסקתי להתלונן על ההסקה המיותרת, על החום ברכבת התחתית, על העובדה שאין כמעט חלונות פתוחים - ולו כדי לאוורר מעט. אז איך זה שדווקא בארצי הים תיכונית והחמימה יחסית, אני לא מפסיק לרעוד מקור בחורף מאז שמלאו לי 40 ועד לבוא הקיץ? ואיך זה שגל הקור תוקף אותי דווקא בביתי? הרי במשך כל היום אני מסתובב, נפגש, מתרועע, דוהר על האופנוע נגד הרוח מבלי לחוש בקור - ודווקא כשאני נכנס הביתה, לאחר שאני מברך את הילדים לשלום בברכה האשכנזית הידועה לאמור: "מי הדליק את הבוילר? אתם חושבים שאבא שלכם עובד בחברת חשמל?", דווקא אז מתחיל להיות לי קר. אני בטוח שלפסיכולוג שאין לי היו הרבה דברים לומר על זה. למעשה, אני בטוח שהייתי מתקשר אליו ממש עכשיו, כלומר, לו רק יכולתי להסיר את הכפפות מהידיים.