קלוז'ר, או בעברית סגירת מעגל, היא פעולה רגשית המאלצת בני אנוש סנטימנטלים משני המינים להשתמש בה בעת הצורך לסגירת פרק בחיים, להיפרדות מאדם קרוב, מחפצים בעלי ערך רגשי ומסיטואציות. אני מניחה שלא כולם יסכימו, אך בעיני קלוז'ר הוא עבודה בעיניים, פסיכולוגיה בגרוש. כזו המעניקה לנו לכאורה נחמה שהנה, לפחות סגרנו עניין מסוים בחיים, וכעת אפשר להמשיך הלאה. תחשבו על הבריאה האלוהית המופלאה, שאומנם העניקה לנו חיים אך גם נתנה לנו מוח אנושי, שדומה באיזשהו מקום למחשב ישן, עם תוכנת דוס ודיסקטים עם חור באמצע.
ובמילים אחרות, אנחנו נולדים עם מוח לא מפותח במיוחד במצבו הראשוני, אם כי בעל פוטנציאל עצום להתפתח. ואכן, אותה תוכנה בסיסית משתכללת עם השנים, אלא שהכל תלוי במה שאנו בוחרים לעשות בה. שנים של קלוז'רים מאונס גרמו לי לבנות את התיאוריה הבאה: ככל שהאינטליגנציה הרגשית שלנו גבוהה יותר, כך אנחנו יכולים לעבוד על עצמנו בקלות יתרה ולפרוט על מיתרי הרגש שלנו המסרבים לשחרר ולהרפות. וזאת על אף שההיגיון אומר די, מספיק, תרפי.
נוסף לכך, במשך שנים האמנתי כי השיטה "להשאיר את העבר מאחור", עובדת רק בעזרת הטקס הפגאני העתיק הנקרא בעגה הנשית: "בואי נלך לשם ונעשה קלוז'ר". דהיינו, רק על ידי סגירת מעגל טכנית ומאולצת את אמורה להיפטר מהמעמסה הזאת שיושבת לך על הלב ולמחוק אותה מההיסטוריה של חייך. "את חייבת קלוז'ר", הוא המשפט הראשון שאני שומעת כשאני מספרת לחברה על איזו סיטואציה ומבקשת עצה.
והוא מופיע בעיקר במקרים שבהם הנפש זקוקה לגישור, או ריכוך כלשהו של פרידה כלשהי. אלא שלאחרונה שמתי לב כי גם טיפוסים סנטימנטליים מכל מין שהוא זקוקים לקלוז'ר כמעט בכל תחום בחיים. על אחת כמה וכמה טיפוסים אשר מתקשים גם עם פרידות לא משמעותיות בעליל. כמו פרידה מדוור שיוצא לפנסיה, מסנדלר שמחליט לסגור את הסנדלרייה היחידה בעיר, מהספסל הקבוע בגינה הציבורית שנעקר. וכמובן מחיים ישנים שהוחלפו בחיים חדשים ודורשים עדכון מסלול מחדש.
ואכן, אלה הם גם חיי. געגוע נוסטלגי הוא תכונה נפלאה. אפילו מרגשת. אני יכולה לשבת מרותקת לסטטוסים בפייסבוק של אנשים שמספרים על הריח של הגשם הראשון, ועל עלה שנשר שהזכיר להם את הילדות בעכו. אולי כי גם אני באיזשהו מקום נושאת את הגן הסנטימנטלי הזה ששוכן רדום במחזור הדם ומתפרץ כמו שפעת בעונות מסוימות בשנה, בתאריכים משמעותיים, וכמו כן למשמע כל שיר אקראי שבוקע מרדיו של שכן. מנגד, אני מצליחה להבין כיצד תכונה זו יכולה להפוך למעצבנת במיוחד, בעיקר בעיני אנשים שאינם מבינים את חשיבותו של העבר, כדי לקיים את העתיד. אני קצת מקנאה בהם.
תוסיפו לכך את העובדה שאני גם גרועה בפרידות. מעדיפה שייעלמו לי ויותירו אותי מתבוססת בתהיות מאשר להיפרד. מעולם לא הייתי מסוגלת ללוות מישהו לשדה התעופה אם מדובר בנסיעה ארוכה, במסיבות סיום תמיד אהיה הראשונה שתחמוק החוצה מהדלת הצדדית, עוד לפני שאצטרך להיפרד מכולם. כנ"ל כשמסיימים איזה קורס, או פרויקט או הפקה שבהם כולם כבר חברים של כולם, אבל ברור שאלמלא האינטראקציה היומיומית לא נישאר בקשר. אני שונאת להיות סנטימנטלית, אבל אני כזו. אין לאף אחד מושג מאין עבר אלי הגן הנדיר במשפחה של ציניקנים וסאטיריקנים.
הבעיה הגדולה היא שככל שאני מנסה להתחמק ולהדחיק את הרגשות הללו שיכולים לצוף לי בעיניים בתוך שניות, בדיוק ההפך מתרחש. זה יכול לקרות למרבה הצער גם בגלל ריח של גלידה חמה (זוכרים?) בקיוסק שעומד בו מוכר עם כובע מצמר. אני אזכר מיד בקיוסק של שייקה ז"ל, שהיה שומר לי את החלק של הספורט בצד ונותן לי בלי לשלם. אני עלולה להתעטף בגלי נוסטלגיה ולחוש בדפיקות לב קצובות, אך עדיין אכחיש. מה פתאום, הכל בסדר, סתם נכנס לי משהו לעין.
אני מודה שהעולם הווירטואלי מקל עלי כאן. אולי מכיוון שאני יודעת שאראה את כולם בפייסבוק, ומי שאתגעגע אליו יהיה תמיד נגיש לי איכשהו. וקלוז'ר זה בולשיט. אם יש משהו שלמדתי בחיי הוא שאי אפשר למחוק כלום, אלא רק להדחיק. אבל זה מאוד לא בריא, ובסופו של דבר כל מה שמודחק מתפרץ. ומניסיון זה תמיד קורה ברגע לא מתאים. אז אני מעדיפה להשאיר את המעגל פתוח ולהביט לאחור מדי פעם. לא כדי להאכיל את השדים, אלא רק כדי לבדוק שהם עדיין ישנים שם בשקט.