בשבוע שעבר נפלו האבנים האחרונות של חומת ברלין בעקבות החלטתו של הנשיא אובמה לחדש את הקשרים עם קובה הקומוניסטית, אחרי למעלה מ-50 שנות ניתוק, החרמה וסכסוך.היה לו האומץ להודות שמדיניות הלחץ על קובה נכשלה. קובה דוגלת כיום באותו משטר שעלה לשלטון במהפכת

1959, רק ראול קסטרו החליף את פידל קסטרו. אובמה פעל מתוך דוקטרינה מדינית שהציג לעם האמריקאי כאשר התמודד בפעם הראשונה לנשיאות -דיאלוג, שיתוף פעולה, משא ומתן והסדרים עושים גם עם משטרים שאינם דוגלים בדמוקרטיה וערכים אמריקאיים. כך הוא נמצא בהידברות עם סין העממית, שעמה הגיע לפני חודש להסכם חשוב בנושא שינוי האקלים, כך הוא מנהל משא ומתן עם הנשיא רוחאני כדי להבטיח כי איראן לא תפתח נשק גרעיני, וכך הושיט יד לראול קסטרו. הוא איש שלום מובהק, הדוגל במתינות מתוך עוצמה. ההסכמים עם סין, איראן (כנראה בקיץ 2015) וקובה יהיו המורשת של אובמה. ההסכם עם קובה הוא הדרגתי וכולל פתיחת שגרירויות בוושינגטון והוואנה, ופתיחת השערים, חלקית תחילה, לסחר, השקעות ותיירות.
 
ב־2004 ביקרתי בהוואנה. דרכי לשם נסללה על ידי עמיתי הפלסטיני להסכמי אוסלו אבו עלא. זה נפגש ב־2003 עם פידל קסטרו וסיפר למארחו על המשא ומתן שניהלנו באוסלו. קסטרו ביקש להעביר לי סיגר ארוך ואיכותי והזמנה לבקר באופן לא רשמי בקובה. זו הייתה חוויה מרתקת. את קסטרו לא פגשתי, כי הוא היה חולה באותו שבוע, אך התבקשתי לראות את אחד ממקורביו מזמן המהפכה, נשיא הסנאט. זה אמר לי כי יום יבוא ויסכימו לחידוש היחסים עם ארה“ב, אך באופן מדורג וצנוע. ”איננו רוצים להפוך למיאמי שנייה“, אמר והביע חשש מפלישה תרבותית אמריקאית. אכן האמריקאים יצטרכו לנהוג במידתיות, כי קובה לא ניתנת לכיבוש. הימין הרפובליקני האמריקאי יוצא מדעתו על ”רפיסותו“ של הנשיא; בייחוד יוצאי קובה, כגון הסנטור מרק רוביו מפלורידה. כמו הימין אצלנו, כאשר הכוחנות לא עובדת, יש לדעתם להפעיל יותר כוח.
 

אובמה צודק כמובן. אחרי שארה“ב הסכימה להקים ולשפר יחסים עם ברית המועצות, סין ווייטנאם, אין סיבה לא לקשור יחסים עם האי הקטן. רק בדרך של הידברות, שיתוף כלכלי לטובת שני הצדדים, ניתן יהיה להשפיע על הקובנים לכבד זכויות אדם ולהיפתח לדמוקרטיה. אמריקה של אובמה מכירה בזכות ההגדרה העצמית של עמים אחרים. בזכות גישתו זו, היחסים הבינלאומיים, מחוץ למזרח התיכון, הם אולי מהטובים אי פעם. גישת אובמה עומדת בסתירה עמוקה לגישת נתניהו ובעלי בריתו בימין. בעוד אובמה דוגל בפרשנות טולרנטית של השונה ובשיתוף אינטרסים עמו, נתניהו דוגל בשילוב של דמוניזציה של השונה ובהפעלת כוחנות להשגת מטרות. אבו מאזן הוא שטן, הפלסטינים מחבלים ולא בני אדם, ורק בכוח נוכל להם.
 
בכך ישראל של נתניהו הצליחה לבודד את עצמה מהעולם הנאור. לנוכח שתי הגישות המדיניות השונות בקוטביות בין אובמה לנתניהו, לא פלא שגם יחסי ישראל עם ארה“ב בשפל חסר תקדים. אולי לא להרבה זמן.

הכותב הוא מייסד־שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת ”יאללה - מנהיגים צעירים".