"תכלס, לא ממש מפחיד אותי למות", אמרתי השבוע למישהו שראה פרומו בטלוויזיה על המסע שלי לקטאר ושאל איך לא חששתי מהנורא מכל. "למות זה אפילו סוג של נחמה מבחינתי", הוספתי. אני לא בטוח שאני יודע להסביר את זה בצורה הטובה ביותר, אבל אני פשוט לא מתרגש מהרעיון של המוות. אני אפילו מחפש את זה באיזשהו אופן. נהנה להיות קרוב אליו, במרחק נגיעה. 

פעם, בימים הלבנים, ניהלתי זוגיות עם המוות דרך סמים קשים. לקחתי אותם בידיעה ברורה שאני הולך לקראת סופי. לא חשבתי שאעבור את גיל 30. תקווה זו נגוזה לאחר שאמי הצילה את חיי והכניסה אותי למכון גמילה, שעשה ממני בן אדם. זה היה לפני שש שנים, ומאז אני לא נוגע בסמים. כך שיוצא שבעניין הזה אני מחוץ לאזור הסכנה. בעקבות כך, החלטתי על פעילות שונה בעורף המוות: אני בודק באופן תמידי את אתר האינטרנט של משרד החוץ ואת העמוד של אזהרות המסע. המקומות שמפרסמים לגביהם את אזהרות המסע החמורות ביותר, לשם אני מייעד את עצמי. באופן פרדוקסלי למדי, רק כשאני נמצא לצד המוות הפוטנציאלי, אני מרגיש חי באמת.

יש לי ילד יפה, אישה יפה, דירה יפה, עוזרת בית שבאה אחת לשבוע, ועציצים שאותם אני משקה ממש לפני שהעוזרת מגיעה. כל חודש אני שם בתוכנית חיסכון אלף שקל לטובת העתיד של הילד. יש לי אייפון 6 ואנשים שאיתם אני יכול לתקשר דרך האייפון. בבקרים אשתי שמה את הילד לידי במיטה והוא תופס לי את הפנים, מעקם ושורט אותם בכוח, ואני יודע שאושר כזה אי אפשר לשכפל ואי אפשר להסביר. בימי שישי אנחנו הולכים לאכול אצל ההורים של אשתי, ולכמה רגעים, בזמן שאני אוכל בצל המשפחה הרחבה והנורמלית להפליא שלה, גם אני מרגיש נורמלי וכשיר. יש לי הצעות עבודה רבות, ומהן אני צריך לבחור את מה שהכי בא לי לעשות. לעתים אפילו באים אלי כל מיני טכנאים לתקן את המקרר או הדוד, והם מבקשים להצטלם איתי, כי "האישה שלי מתה עליך ב'מחוברים'". אני מצטלם איתם, אבל דואג לא לחייך, כי אני לא רוצה להעביר מסר שהוא לא נכון. אני לא רוצה ליצור מצג שווא, כאילו יש לי סיבה לחייך. לכאורה, הכל תקין וחיובי ומוצלח בחיי, אבל אני לא מצליח באמת ליהנות. אני סתם נמצא במציאות הזאת שלי, אמביוולנטי, זרוק בתוכה, מוטל ברישול, נותן לזמן לעשות בי כרצונו, ממשיך להתקיים, כשלפחות חצי מהזמן אני חש תקוע בעולם בלית ברירה. אז למה באמת אני כאן? כי אין לי אומץ לעשות משהו בעניין ולסיים את כל זה. בגלל זה אני גם לא הולך למקומות הבאמת מסוכנים כמו עיראק, סוריה, תימן וקריית אונו. כי מצד אחד, אולי יש לי משאלת מוות, אך מצד שני יש לי גם משאלת חיים. אני חי חיים גבוליים, וזו הצרה שלי. אני לא באמת פה, ואני לא באמת שם. לא מספיק אמיץ להתאבד ולא מספיק אמיץ בשביל ליהנות מהחיים באמת.
 
אין לכם מושג כמה נורא זה להיתקע במקום שלי, באמצע של שני הקצוות האלו. אני מרגיש כמו מישהו שנמצא בתרדמת ומצליח לשמוע את הסובבים סביבו מדברים עליו ואיתו, אבל לא יכול להזיז את הגוף. כן, הדימוי הכי קרוב שאני מוצא למה שקרוי "חיי", זה גוף משותק וחסר אונים.
 

בגלל זה גם כל כך קשה לי לקבל החלטות, שזה האתגר הגדול בחיי מאז נגמלתי וחיי צברו תאוצה. איך אפשר לקבל החלטות, כשאתה לא באמת יודע אם אתה אוהב את הקיום שלך או לא. ניקח, למשל, סיטואציה שקרתה לי לא מזמן. אשתי שלחה אותי לקנות עוגה, כי אמורים היו להגיע אלינו בערב כל מיני אנשים, שאין לי עניין לפגוש באמת. כשהגעתי לקופה של רשת הקונדיטוריות שנמצאת ליד ביתי, הקופאית הציעה לי לקחת כרטיסייה מיוחדת של הרשת. "כל פעם שתבוא לכאן ותקנה עוגה או מאפה, נחתום לך על הכרטיסייה", הסבירה, "וברגע שיהיו לך עשר חתימות, תקבל עוגה משפחתית מתנה". מצד אחד, זה רעיון לא רע. מה אכפת לי לקחת כרטיסייה ולשים אותה בארנק? מצד שני, על פי קצב האירוח שלנו, ייקח זמן עד שאגיע למספר החתימות הדרושות בשביל העוגה החינמית, ומכיוון שאני לא משוכנע במאה אחוז (רק בחמישים) שאני רוצה לחיות, אין טעם שאקח את הכרטיסייה. לא ידעתי איך להסביר לקופאית שאני לא מעוניין בכרטיסייה. רציתי להיות רהוט וברור, ולהסביר לה מהיכן אני מגיע, אבל כל מה שיצא לי זה - "אני לא בטוח שאני רוצה לחיות". המוכרת הסתכלה עלי במבט ששמור לאירועים חריגים במיוחד. לקחתי את העוגה וברחתי משם.
 
עליתי ביחד עם העוגה במעלית הבניין שבו אני גר. פתאום נכנס השכן מהקומה השלישית עם הכלבה הקשישה שלו. אני מכיר אותו היטב. גם הוא, בדיוק כמוני, אחראי להוצאת הכלב, ויוצא שאנחנו נתקלים זה בזה עם כלבינו כמעט כל יום. גם את הכלבה שלו, כמובן, אני מכיר. מסכנה. היא חולה באיזו מחלה ששכחתי את שמה, בקושי הולכת וכמעט לא רואה. "מחר אני מרדים אותה", אמר השכן. "וואללה, אני אוהב את הקונספט", השבתי לו. "מה?", תמה. "המתת חסד זה דבר חשוב", אמרתי.
 
"הבאת את העוגה?", שאלה אשתי.
"מחר מרדימים את הכלבה של השכן. גם אני רוצה", אמרתי ספק בהתלוצצות ספק בכנות.
"אל תדבר שטויות".
"אבל זה הסמל המסחרי שלי, כולם יודעים שאני תמיד מדבר שטויות ואני לא רוצה לאכזב אף אחד".

שמתי את העוגה במקרר. הלכתי לחדר העבודה. נכנסתי למחשב. באחד מאתרי החדשות מצאתי כותרת קצת משונה: "מחקר קובע: 90% מהמתים מטמטום - גברים". "איזה מזל שאני גבר", חשבתי לעצמי ונכנסתי לידיעה. היא סיפרה, פחות או יותר, את מה שהכותרת אמרה - שבין כל מי שהפליא למות בדרך מטומטמת (אחד, צרך ליטר וחצי אלכוהול דרך פי הטבעת. שני, צלם נלהב, קפץ ממטוס בשביל לצלם צנחנים, רק שהוא שכח את המצנח), 90% היו גברים.
אחר כך טיילתי בין המייל לפייסבוק, ומצאתי עוד עשרות הודעות מקוראים וצופים שאין לי זמן לענות להם. אני משתדל להשיב כל יום לשתי הודעות לפחות, אבל נדמה שהכמות לא נגמרת. מה שגומר אותי זה שאני יודע שמי שכתב לי הודעה, עשה זאת לרוב כי הוא הזדהה איתי ועם הצרות שלי (הרי לרוב אני כותב כאן על צרותי, ואותו הדבר ב"מחוברים", שם אני מתמקד בתיעוד של צרותי). ואם יש משהו בעולם הזה שאני מחשיב לכוח על־טבעי, זו "אחוות מדוכאים". אחוות מדוכאים, מבחינתי, זה משהו קדוש.
 
רק לאחי המדוכאים אני יכול לספר את האמת המרה בחופשיות: שאני תופס את המוות כסוג של גאולה לקיום העקרוני, השגרתי, שלי כאן בפלנטה. באופן כללי, אני לא סובל בחיי, אבל אני גם לא ממש נהנה. הקונספט הזה של הקיום האנושי, שמדבר על כך שהחיים הם מין מסע בין נקודות קטנות של אושר, קצת נמאס עלי לאחרונה. נמאס לי לשוטט בין הנקודות. 

ומכיוון שאני לא מאמין שאחיה מעל לגיל 40 (זה בעוד תשע שנים. עד אז, אני בטוח בזה, ייכפה עלי מוות בדרך כלשהי), אני כבר חושב על הנושא ועושה תוכניות. כמו שכבר כתבתי כאן בעבר, את המוות אני מתכוון לנצח על ידי רכישות ביטוחי חיים בסכומים מאוד גבוהים. הרי מהו הדבר היחיד בעולמנו שחזק מהמוות? כסף. ואיזה סוג כסף הוא האצילי והחזק ביותר? כספי ירושה, כמובן.
 
"אל תבני על כחלון שיוריד את מחירי הדיור", אמרתי לאשתי לא מזמן, "המכה האמיתית תגיע כשאמות. את תקני אחוזה בזכות המוות שלי".
"אל תדבר שטויות".
"אבל אנשים בונים עלי שאדבר שטויות".
"איזה אנשים?"
"אנשים".
"מה זאת אומרת? כמו מי למשל?", היא שאלה.
"כל מיני אנשים, מכל מיני סוגים".
"טוב".