לכאורה קיימת הסכמה שיש להפריד את הזכות לחופש הביטוי מהדעות והמחלוקות בפוליטיקה. ואילו דווקא רוב אלה הדוגלים בחופש הביטוי ללא צנזורה ועריכה אידיאולוגית הם אלה שפוסלים את חופש הביטוי של אלה המבקרים אותם. כך למשל, בעוד אנשי רוח בעיני עצמם הופכים את דעותיהם למסר הראוי לפרסום והערכה, הם תופסים את דעותיהם של פרופסורים ואנשי רוח המשתייכים למחנה הלאומי והדתי כפשיסטיות, גזעניות ולא ראויות לפרסום.
נוסחת חופש הביטוי של “אנשי העילית” קובעת כי אנשי השמאל בפוליטיקה הם תמיד אנשי חזון ופתרון נכון, ואילו אנשי הימין בפוליטיקה הם תמיד אנשי כישלון, חידלון וריקבון. זהו חופש הביטוי הסלקטיבי שלהם. לטענת הליברליים הסלקטיביים, מי שראוי לחופש ביטוי הוא, למשל, פרופסור שתומך בחרם אקדמי על ישראל, ואילו אלו המגנים אותו ראויים לגינוי.
גם מורה בישראל שמגדיר את צה”ל כצבא כובש ולא מוסרי ראוי לחופש הביטוי, בעוד אלה שמבקרים אותו ראויים לגינוי. כך גם משפטן המאשים את ישראל בביצוע “פשעי מלחמה”; “פעיל שלום” המגדיר את ישראל כ”מדינה גזענית ופשיסטית”; דוקטור לפילוסופיה מדינית שנאם נגד ישראל בכנס הזדהות עם הנכבה הפלסטינית; זמרת ידועה שהשמיטה “קטע פוליטי” משירה של נעמי שמר בהופעתה ביום ירושלים; פרופסורית לחינוך שמארגנת כנס הזדהות עם הפלסטינים באירופה ומשתתפת בו, דווקא ביום העצמאות בישראל; עיתונאי “לוחם שלום” ידוע שמפרסם מדי יום מאמרים המאשימים את ישראל ואת צה”ל בביצוע זוועות איומות נגד הפלסטינים ופוסק שישראל היא מדינה פשיסטית ומצורעת; אמן עיצוב ידוע, זוכה פרס יש־ ראל, שפרסם בעיתונות כרזות שטנה ארסיות נגד בנימין נתניהו ואריק שרון והשווה אותם לרודנים איומים בהיסטוריה – כל אלה זוכים בחופש הביטוי, אולם מבקריהם ראויים רק לגינוי.
כך נראה שהקומיסרים של התרבות מטיפים לפלורליזם תרבותי ולחופש הביטוי, אך רק בתנאי שהוא תואם את דעתם וטעמם. כל ביטוי וכל דעה שאינה על פי “הקריטריונים” של אלה שהמליכו עצמם ל”פוסקי הדור” אינם לגיטימיים וראויים. החבורה הזו של השמאל הקיצוני בפוליטיקה אומנם משוכנעת שהיא התגלמות התבונה והחוכמה המושלמת, אך היא טרם השלימה עם העובדה שהיא מנותקת מהרוב הנורמטיבי והפטריוטי בשמאל הציוני וגם בימין הלאומי, ולחלוטין אינה מקובלת עליו.