1. הלקח המרכזי של המטכ"ל לאחר מבצע עופרת יצוקה היה קצת לא רשמי, מפתיע ולא צבאי בהכרח, וקבע כי "לא מומלץ לצבאות במדינה דמוקרטית לצאת למבצעים ערב בחירות".
המבצע התנהל בהנחיית הדרג המדיני המפוצל והמבולבל, שהיה שקוע בתוך מערכת בחירות. אהוד אולמרט היה ראש ממשלה מכהן אך לא מתמודד, שרת החוץ ציפי לבני התמודדה על ראשות הממשלה מטעם קדימה מול שר הביטחון אהוד ברק, שטען לכתר מטעם מפלגת העבודה, וכולם מול ראש האופוזיציה בנימין נתניהו. מצב שכזה יוצר רגישות, חשדנות, המלצות ומהלכים שעלולים לסייע לקמפיין, שימוש בצה"ל ובמפקדיו לצרכים פוליטיים, קושי בקבלת החלטות, פגיעה באמון הציבור בצה"ל ועוד. גם אם הכוונות של כולם טובות (מה שלא תמיד נכון), זה לא מומלץ.
בעופרת יצוקה ראיתי זאת מעמדת דובר צה"ל, ושנים קודם לכן כיועצו של שמעון פרס בימי מבצע ענבי זעם, שהתנהל תוך כדי מערכת בחירות קשה בין פרס לנתניהו, שהתקיימה כשתושבי הצפון במקלטים וצה"ל נלחם בלבנון. כשפרס יצא מקריית שמונה - נכנס ביבי - וכך חוזר חלילה. אני מעלה את הזיכרונות הללו לא כדי להתענג על העבר, אלא על מנת להתריע מפני אפשרות שהתסריט יחזור על עצמו. אכן, לא הכל תמיד תלוי בנו, ונתניהו - עם כל המינוסים - הוא מנהיג זהיר מאוד בענייני הפעלת הכוח הצבאי. אבל הפיתוי גדול מדי והרגישות גבוהה מאוד. מלחמה שאף אחד לא רוצה בה יכולה לפרוץ כאן בתוך שעות. וזהו בדיוק האתגר.
2. כדי למנוע מיסקלקולציה בדרך לסבב אלים נוסף, צריכה ישראל לוודא בעקשנות שלעזתים יהיה מה להפסיד ושתהליך שיקום הרצועה ייצא לדרך. חמאס נכנס לצוק איתן מתוך מצוקה קשה ובעת שקיבל כתף קרה ממצרים, מהרשות הפלסטינית ומהעולם. תוך כדי הלחימה הוא ניסה למנף את המהלכים לטובת הסרת הסגר, פתיחת נמל ימי ועוד, אך נאלץ לסגת מכל דרישותיו ולהתפשר על מדרגת המינימום - שיקום הרצועה.
חמאס מתנהל היום בתוך מאבק אידיאולוגי: מצד אחד, הוא רוצה להמשיך להפעיל טרור להשגת יעדיו, ומצד שני, הוא מבין שהוא הריבון והאחראי לאוכלוסייה ולרווחתה, וחושש מהתקוממות וממהומות. מצד אחד, החל חמאס בחודש האחרון להתהדר בנאומים ובהצהרות לוחמניות, לשחרר תמונות של טילים ומזל"טים ושיקום המנהרות, אולם בשקט הם עוצרים את כל מי שיורה על ישראל, ולשם שינוי גם משאירים אותו בכלא לשבועות ארוכים. המצב בעזה נפיץ מאוד, וכל אמירה או צעד לא מחושבים יכולים לגרור סבב לחימה נוסף. האינטרס הישראלי המובהק הוא שקט וביטחון, וזה יובטח רק אם ישראל תהיה פעילה הרבה יותר, ובפומבי, ביוזמות משמעותיות וב"חשיבה מחוץ לקופסה" לשיקום הרצועה ולשיפור במרקם חיי התושבים.
כן, זה נותר עניין שלנו. על ישראל לוודא שהשיקום ייכנס למסלול מעשי ורציף, צריך להרחיב את אזורי הדיג, צריך להתיר כניסת פועלים פלסטינים בעלי משפחות לעבודה בישראל לאחר עריכת הבידוק המתאים, להרחיב כניסה ויציאה של סחורות ועוד. ישראל חייבת לפתוח את השסתום ולשחרר את הלחץ, ליטול סיכונים מחושבים ולתת לתושבי הרצועה את מה שיש כיום לתושבי הגדה - מה להפסיד. וגם זה רק צעד ביניים, עד שתקום כאן ממשלה עם חזון ונחישות שתבנה את הקואליציה האזורית הנדרשת לפתרון מדורג ורב שנתי של הסכסוך.
חמאס מתנהל היום בתוך מאבק אידיאולוגי: מצד אחד, הוא רוצה להמשיך להפעיל טרור להשגת יעדיו, ומצד שני, הוא מבין שהוא הריבון והאחראי לאוכלוסייה ולרווחתה, וחושש מהתקוממות וממהומות. מצד אחד, החל חמאס בחודש האחרון להתהדר בנאומים ובהצהרות לוחמניות, לשחרר תמונות של טילים ומזל"טים ושיקום המנהרות, אולם בשקט הם עוצרים את כל מי שיורה על ישראל, ולשם שינוי גם משאירים אותו בכלא לשבועות ארוכים. המצב בעזה נפיץ מאוד, וכל אמירה או צעד לא מחושבים יכולים לגרור סבב לחימה נוסף. האינטרס הישראלי המובהק הוא שקט וביטחון, וזה יובטח רק אם ישראל תהיה פעילה הרבה יותר, ובפומבי, ביוזמות משמעותיות וב"חשיבה מחוץ לקופסה" לשיקום הרצועה ולשיפור במרקם חיי התושבים.
כן, זה נותר עניין שלנו. על ישראל לוודא שהשיקום ייכנס למסלול מעשי ורציף, צריך להרחיב את אזורי הדיג, צריך להתיר כניסת פועלים פלסטינים בעלי משפחות לעבודה בישראל לאחר עריכת הבידוק המתאים, להרחיב כניסה ויציאה של סחורות ועוד. ישראל חייבת לפתוח את השסתום ולשחרר את הלחץ, ליטול סיכונים מחושבים ולתת לתושבי הרצועה את מה שיש כיום לתושבי הגדה - מה להפסיד. וגם זה רק צעד ביניים, עד שתקום כאן ממשלה עם חזון ונחישות שתבנה את הקואליציה האזורית הנדרשת לפתרון מדורג ורב שנתי של הסכסוך.
3. לאורך שנים מתנהל בצה"ל, מאחורי הקלעים, דיון מתוח בין המפקדים: האם יש להעדיף את הטיפול הפיקודי על פני ההליך המשפטי, ולהפך. הדיון הזה מתנהל לרוב ברמת האלופים במטכ"ל ואנשי הפרקליטות. עם השנים התגבשו גבולות גזרה בין שני ערוצי הטיפול, אך אחת לתקופת מה מתגלגלת פרשייה דוגמת מג"ד גבעתי ומחדשת את הדילמה. למפקדים בצה"ל מוקנות סמכויות רחבות של תחקור, שיפוט וענישה, מתוך הבנה שעל מנת לקיים מערכת צבאית היררכית יש לתת למפקדים כלים והכשרה מינימלית כדי שלא יזדקקו לחוקר מקצועי, לעורך דין מקצועי ולשופט כדי לנהל את המסגרת הצבאית.
למפקד זוטר יש סמכות לשפוט ולשלול את חירותו של חייל ולרוב נשמרים האיזונים ושיקול הדעת. לעתים, במידת הצורך, מתערבות מערכות חיצוניות. לרוב, פועלים המפקדים נכון. "אירועי גבעתי" אינם מקשה אחת. כפי שנראים הדברים, ברמת המג"ד יש מה לחקור, אולם ברמת המח"ט - נראה כי חקירת מצ"ח הייתה פזיזה ואולי מיותרת. מישהו במטכ"ל הבין זאת מאוחר מדי.
בצה"ל אין מעמידים מפקדים לדין פלילי על שיקול דעת שגוי, לא בשדה הקרב ולא בשגרה, להבדיל מאירוע שבו ישנו זדון, כוונה פלילית או מודעות פלילית. מפקדים הנתקלים באירועים חריגים המחייבים בירור וטיפול, נדרשים לבחור אחד משלושה ערוצים: פנייה למפקדים לצורך "הליך פיקודי", פנייה למשטרה הצבאית החוקרת או פנייה לנציב קבילות החיילים. לא תמיד מתקבלת ההחלטה הנכונה, והדבר מחייב רענון והדרכה בקורסי הפיקוד והשתלמויות.
בצה"ל אין מעמידים מפקדים לדין פלילי על שיקול דעת שגוי, לא בשדה הקרב ולא בשגרה, להבדיל מאירוע שבו ישנו זדון, כוונה פלילית או מודעות פלילית. מפקדים הנתקלים באירועים חריגים המחייבים בירור וטיפול, נדרשים לבחור אחד משלושה ערוצים: פנייה למפקדים לצורך "הליך פיקודי", פנייה למשטרה הצבאית החוקרת או פנייה לנציב קבילות החיילים. לא תמיד מתקבלת ההחלטה הנכונה, והדבר מחייב רענון והדרכה בקורסי הפיקוד והשתלמויות.
הרמטכ"ל הנכנס גדי איזנקוט הוא חסיד מושבע של הטיפול בערוץ הפיקודי. אין מדובר באירועים המחייבים פנייה מיידית למצ"ח אלא בהתנהלות בתחקור אירועים פיקודיים, תקלות וכיו"ב. אני בטוח כי הוא יעשה הכל על מנת שהמעמד המיוחד שיש לצה"ל בתחום הזה ייוותר על כנו, ואפילו יחודד. לא על מנת לכסות או לטייח אלא על מנת לטפל ולבער.
4. הלכתי לראות את המחזה "גורודיש" בתיאטרון הקאמרי בבימויו המצוין של המחזאי הלל מיטלפונקט ובכיכובו של נתן דטנר. המחזה עוצמתי ומטלטל כאילו לא חלפו להן 40 שנים וכאילו לא נמאס לנו מתלי התלים של המילים והכתבות מדי שנה ביום הכיפורים, מוועדות החקירה, מהקרב הבלתי נגמר בין צבי זמיר לאלי זעירא וכיו"ב. המלחמה הנוראה ההיא מסרבת להיכנס אל ההיסטוריה, דם חלליה עודנו חם וזועק מן האדמה - אל תשכחו, אל תתפתו, תפקחו עליהם, על הפוליטיקאים המתחזים למדינאים. חשבתי לתומי שאהיה הצעיר ביותר באולם, כי מי כבר
4. הלכתי לראות את המחזה "גורודיש" בתיאטרון הקאמרי בבימויו המצוין של המחזאי הלל מיטלפונקט ובכיכובו של נתן דטנר. המחזה עוצמתי ומטלטל כאילו לא חלפו להן 40 שנים וכאילו לא נמאס לנו מתלי התלים של המילים והכתבות מדי שנה ביום הכיפורים, מוועדות החקירה, מהקרב הבלתי נגמר בין צבי זמיר לאלי זעירא וכיו"ב. המלחמה הנוראה ההיא מסרבת להיכנס אל ההיסטוריה, דם חלליה עודנו חם וזועק מן האדמה - אל תשכחו, אל תתפתו, תפקחו עליהם, על הפוליטיקאים המתחזים למדינאים. חשבתי לתומי שאהיה הצעיר ביותר באולם, כי מי כבר
בין הצעירים זוכר את המלחמה, ומי יודע מיהו גורודיש?
שמחתי להתבדות. הקהל היה מעורב מאוד, ותיקים וצעירים, גברים ונשים. על הבמה 25 שחקנים ותזמורת וסיפור שמסרב לגווע, על גיבור מלחמת ששת הימים שהופך שש שנים אחרי כן לסמרטוט רצפה שמכלה את ימיו בג'ונגלים של אפריקה. והכל בגלל הזחיחות, השחץ והיוהרה.
שמחתי להתבדות. הקהל היה מעורב מאוד, ותיקים וצעירים, גברים ונשים. על הבמה 25 שחקנים ותזמורת וסיפור שמסרב לגווע, על גיבור מלחמת ששת הימים שהופך שש שנים אחרי כן לסמרטוט רצפה שמכלה את ימיו בג'ונגלים של אפריקה. והכל בגלל הזחיחות, השחץ והיוהרה.
זה לא מחזה על אירוע שלפני 40 שנים, זה מחזה על מה שיכול ואסור שיקרה לנו היום. לו הייתי קצין חינוך ראשי, הייתי מחייב כל רב סרן ומעלה בצה"ל לצפות במחזה. לו הייתי רמטכ"ל או ראש אכ"א, הייתי מחייב כל תא"ל או אלוף לצפות בו פעמיים (פעם אחת ליהנות או להתעצבן ופעם שנייה כדי להפנים היטב ולהיצרב). לכו לראות את "גורודיש". מבחינתי, זה לא בקטגוריה של זכות הציבור לדעת, אלא חובתו.