ושוב אנחנו במשחק ה"בליים גיים" בין נתניהו ולפיד, והפעם: מי אשם בבחירות האלה, שיוזמת הממשלה עצמה תוך כדי האינתיפאדה הירושלמית. האמת היא שזה לא משנה. גם אם הבחירות הן מהלך של נתניהו, המפסיד העיקרי הוא לפיד. מפלגות מרכז בפוליטיקה הישראלית, מד"ש ההיסטורית ועד קדימה ההיסטורית לא פחות, הן בועה.
ייאמר לזכותו של לפיד, כמי שבא מעולם הזוהר המבוסס על הפרחת בועות צבעוניות באוויר, שאת שלו הוא ניפח בכישרון לא מבוטל: הביא אנשים עם רקורד בתחומם, ידע שלא סתיו שפיר תביאלו את קולותיהם של המוחים החברתיים אלא דווקא יפעת קריב, שברזומה שלה יש עשייה חברתית ולא רק צעקות "גוועלד" בשדרה. ובעיקר, וגם את המומחיות הזו הוא ליטש בימיו כמנחה, ידע לשבת על הגדר בעניין הפלסטיני, הכרוני ונטול הפתרון. לפני הבחירות, כאשר העיתונאי עמית סגל מנה אותו כחלק מגוש המרכז-שמאל, מיהר לפיד לסמס לקולגה לשעבר: "שמאל אחותך"!
גם הברית עם בנט, שכפתה, הר כגיגית, על נתניהו את הקואליציה הזאת, הייתה מרעננת. שני הצעדים הבאים והאמיצים שעשה לפיד - הבחירה בתיק האוצר והגזרות המאוד לא פופוליסטיות שגזר על בוחריו ועל כולנו, כחלק ממלחמה אחראית בגירעון, כבר ממש איימו להפוך אותו מקוריוז למנהיג. אבל אז הגיעו שרשרת המשגים. באחד הרגעים היותר מרגשים של לפיד כמגיש טלוויזיה, הוא ריאיין את אביו טומי ז"ל.
כששאל הבן הצבר את אביו, יליד הונגריה: "מה ישראלי בעיניך"? ענה האב: "אתה!". ולפיד הוא אכן ישראלי מאוד: כתום שנה מתחילת דרכו כשר הוא החל לגלות את התכונה הכי ישראלית שיש - חוסר סבלנות. זה דבר אחד זה לראות בממשלה פיגום שנועד בראש ובראשונה לבנות אותך כמועמד ראוי לרשת את ראש הממשלה המכהן, אבל לומר את זה בגלוי בראיון טלוויזיה, כפי שעשה לפיד, עוד טרם הקמת הקואליציה, זה לדחוק את הקץ. מה יש, כבר חושבים קדימה? כבר האינטרסים האישיים מעל כל שאר המשימות וההישגים שאדם בעמדה בכירה כשל שר אוצר יכול להשיג עבור עם ישראל?
זה לא תכנון קדימה, אלא חוסר סבלנות ובשלות שהובילו את לפיד מוקדם מדי לדאוג למעמדו ביום שאחרי ולמחוק את הישגיו אחד אחד: מהברית עם בנט הוא נסוג כי חשש שציפי לבני תצא יותר ליברלית ממנו אם יתפשר עם בן בריתו בעניין הכרה בנישואי להט"בים. את העמימות בנושא המדיני איבד כאשר הכריז שהוא מתנגד לבנייה בירושלים, וכשהודיע שהכסף של האזרחים נמצא "איפשהו בין איתמר ליצהר", שוב מפחדה של השרה לבני בעלת ששת
המנדטים, שעלולה לאגף אותו משמאל.
את הקרדיט שזכה לו כשר אוצר לא פופליסט הוא בזבז כשלאחר שנה בלבד של הידוק חגורה אל מול מה שהוא עצמו כינה גירעון קטסטרופלי. מסתבר שאפשר לזגזג ולתקצב חוק שנוי במחלוקת כלכלית - חוק מע"מ אפס. ולבסוף, את ההבטחה של "הפוליטיקה החדשה", שהוא מזוהה איתה יותר מכל, הפר כאשר יצא לתקשורת בחריפות חסרת תקדים נגד ראש הממשלה של הממשלה שבה הוא חבר.
נתניהו לא נולד אתמול. הוא זיהה את הזדמנות הפז לפרק את הממשלה סביב חוק הלאום, ולמוטט את הפיגום שעליו עומד לפיד ונושא עיניים לכסאו. הוא מגיע לבחירות האלה כמי שדואג לעתיד המדינה ולמשילות בקואליציה, בעוד לפיד הוא השמאלן והחתרן הבלתי נלאה. מעמדה כזאת אפשר להגיע מקסימום לבית הנשיא, וגם זה, מר לפיד, בתנאי שבעברך בנית כור גרעיני.