הייתי קצת עצוב, אז הלכתי אליו. דיברנו קודם בטלפון, ועברה לי בראש מחשבה שזה עוד שרלטן עם רישיון, אבל הלכתי. בניין שיש שחור, קומה 13. פקידת הקבלה שאלה איך אני משלם, במזומן או באשראי, כי הם לא מקבלים המחאות.



עניתי שזה בסדר, כבר דיברתי איתו, וחכי קצת עם הכסף, בואי נראה את הסחורה לפני שמשלמים. היא לא חייכה. עוד פולנייה רעה שהחיים לא נחמדים אליה, חשבתי. הוא פתח את הדלת וקרא לי. מראה "פרפי" כזה של סטודנט בריטי, עם גולף ואפודה. משרד מטופח ובו שני עציצים, שולחן יוקרתי, כורסה וממולה ספה. שמחתי לראות ספה, הייתי עייף מאוד והייתה לי מין תחושה של תת־לחץ בראש. מיד נשכבתי עליה והוא שמח לראות שאני מרגיש בבית. "כן, בוא נתחיל", הוא אמר. שי שלח אותי, הוא אמר שאתה סוג של קוסם, שאתה מסדר ראשים בתיק־תק־תוק.


 "כן, שי הוא מטופל ותיק אצלי, אבל אני לא קוסם. תביט בדיפלומות על הקיר, תבין לבד". הנה זה מתחיל, חשבתי. דיפלומות יש לי בטונאז', חלק מהן אבא קנה לי במחיר השוק. ברגע שזה באותיות קיריליות, אני רוצה צוות של יאח"ה איתי כאן, אבל למה להיות טינף על הפתיחה? נתקדם. מה אתה רוצה לדעת, שאלתי את השרלטן עם בלוק הכתיבה. "ספר לי עצמך, קודם כל קצת פרטים אישיים, אנחנו הרי לא מכירים". סיפרתי לו. "ומה מבין הפרטים האלו מביא אותך אלי?". שמע, הייתי בסדר, ועכשיו אני עצוב. יש לי לחץ בראש ואני חסיד השיטה של כדור קטן עושה כיף גדול. הפסקתי עם הכדורת לפני שנתיים, אבל אני מרגיש שיש לי ירידה חמורה בסרוטונין. זה הסיפור.


"אתה אוכל בסדר? אתה ישן?". השאלה מה זה בסדר. אני אוכל, כפי שאתה רואה עלי, אבל פעם הייתי ישן כמו בלוק, הייתי יכול לתת 12 ־ 15 שעות ביממה איזי, בלי מאמץ. אם הייתי מתאמץ - גם 20 . עכשיו אני מתעורר אחרי שבע שעות, כי העדכונים של אפי בוואטסאפ משגעים לי את הראש. פעם בצפון, גם כאשר חיילינו האמיצים ירו 205 מ"מ, לא שמעתי כלום, ועכשיו - בעיה. וגם אני פותח את העדכונים, נהיה לי חם בראש. יורים בבית כנסת, ילדות נדרסות בצומת, קשה מאוד, דוקטור, ככה על הסובאח. אז מה אתה אומר, יש איזה כימיקל שאתה רושם לי ונגמור עם זה?


"הבט, אתה לא עולה חדש. יורים והורגים כאן כל הזמן. אבל עכשיו אתה אומר שזה קשה לך, ואני מנסה למצוא לזה משענת קלינית. מדוע זה קשה לך דווקא עכשיו? אני מקשיב לך מדי פעם, ואתה אדם ציני למדי. מבט ציני על האירועים הוא סוג של חומת הגנה. אז בוא ננסה להבין מה קרה עכשיו". וואי, וואי, זה הולך להיות סיפור עם האיש הזה. איך שי אמר לי? "אתה בא, מקבל פתק ומטלפן לומר לי תודה". אבל האיש הזה חופר, ראבק, וגם כאשר מתחילים איתי משפט ב"הבט" אני מדמיין את אמנון אברמוביץ' מדבר אלי. כי מי מדבר כאן עברית תקנית חוץ ממנו? ולמה דווקא לי הכל הולך קשה? אפילו לקבל כדור מהאיש הזה עם המבטא.


מה קשה להבין במה קרה עכשיו, דוקטור? הייתה רמיסיה באינתיפאדה שאנחנו חייםבתוכה מ- 1987 , מטעני חבלה זה רק עניין של זמן; אין פה מנהיגות ולבטח לא הנהגה. אני צריך לסמוך על שר, שהיה לפני שנתיים מגיש בטלוויזיה, שהוא יגן עלי. איפה הוא למד ביטחון בדיוק? ככתב צבאי ב"במחנה"? הוא רק מזיז את הראש ומתנסח כמו גנרל פאטון, אבל מדובר בשרלטן; הרמטכ"ל וראש השב"כ רבים על קרדיטים, כמו ב"כוכב נולד"; אני זקן מדי בשביל מע"מ 0% , אז כל החוק הזה לא מזיז לי שערה; חוק הלאום לא מעניין אותי. מבחינתי תכתוב בדרכון שלי תחת הסעיף "לאום": "טמבל מספיק בשביל לחיות כאן"; מס הכנסה וביטוח לאומי מעמיקים את הגבייה דווקא עלי. אני משלם 48% מס, דוקטור, מיסוי שכל המיליארדרים כאן לא מכירים בכלל; אתה רוצה עוד סיבות, או שנגמור עם הסאגה הזו, כי אני באמת רוצה להתקדם, וחבל לי גם על הזמן שלך, אני לא אגואיסט כאן.

 
# # #

 

"או־קיי. אז יש לך קצת טענות של אזרח כלפי הממשלה שלו. זה טבעי, זה נורמלי, זה בטח לא חריג. אבל אני רוצה להבין מהיכן זה בא. ההורים בחיים?". אמא כן, אבא משקה את הפרחים מלמטה כבר 20 שנה. היה צדיק, האמן לי, אז הוא הלך ונשארו פה הרבה חולירות. "ואמא, היא בסדר? היא תפקודית?". יו, בן אדם, אתה בא לי לא טוב. כן היא סבבה, חדה כמו יהלום. דוקטור, אני בן 56 עוד מעט, אב לשתי בנות בגירות, אז אולי נעזוב את הקטע של בית אבא? "אני לא עובד במס הכנסה, ואתה לא נישום. תן לי לעשות את העבודה שלי, ואל תקצר לי בתשובות כל הזמן ותפסיק להביט בשעון של הסלולרי. אתה ממהר?". האמת שכן, דוקטור. עוד מעט חצי היום, כפי שאמא אומרת, ועוד לא עשינו לירה סורית דפוקה. והיה נחמד לי על הספה המתכווננת שלך אם היינו מתקדמים, אבל אנחנו בסוג של מחסום. "אני לא רוקח, ואיני מחלק מרשמים סתם. אני לא יודע מה שי אמר לך, אבל זה המצב". כן, שי. הוא אמר שאתה לא עושה עניין ואתה חותם במיידי, זה מה שעבר לי בראש. "איך היה אצלכם בבית? מי היה דומיננטי יותר? אבא או אמא? מי ניהל את סדר היום?".


 
תגיד, דוקטור, אתה אמיתי? אמא פולנייה, אז מי יכול לנהל חוץ ממנה? האבא היה ראיס בחוץ. בבית הוא הלך זקוף אבל מתחת לשולחן. סיימנו את הקטע של הבית? "ואיך אתה מתנהל עם אשתך?". איך אני מתנהל? אני סאנג'ר שלה. מה שהיא אומרת אני עושה. זה בסדר? אני ברף הנדרש? "והמצב הזה נוח לך?". מאוד, דוקטור, מאוד. במצבי העגום, אתה חושב שאני צריך לנהל משהו? אני עסוק בהישרדות בן אדם, זה מספיק קשה. "אז אתה לא מתערב בכלל בפעולות שלה? אתה יודע כמה כסף יש לך?". א. אני לא מתערב; ב. אין לי כסף, זו תשובה קלה; ג. לאן אתה חותר, ומתי אנחנו מתקדמים? "הבט, אתה לא נראה לי פראייר. אם היית רוצה רק מרשם, היית יכול להסתדר גם בלעדי, ולהשיג מה שאתה רוצה. אבל באת אלי כדי להבין מה מציק לך. אז תן לעצמך זמן כדי להבין את זה. בוא נעשה טסט קטן. אני אציג לך תמונות, ואתה תאמר לי מה אתה רואה בהן".

 
# # #
 
אין עליהם, על החבר'ה האלה. הוא לא השרינק הראשון שנתקלתי בו בחיי. אבל הם תמיד באים עם הרורשך הזה כדי "להבין דברים". אז יאללה נסתלבט קצת, למה לא? בתמונה הראשונה היה מבוך. "מה אתה רואה כאן?". אני רואה את ג'בל מוכאבר. אף אחד לא רוצה להיכנס, והם גם יודעים מדוע. בתמונה השנייה הייתה ילדה והיא בכתה. "מה אתה רואה כאן?". אני רואה את ציפי לבני בוכה, כי ביבי לקח את עו"ד דוד מולכו לעמאן ושכח אותה, כדי להסביר לה היכן היא עומדת בשרשרת המזון אצלו. ועכשיו השרה לענייני תהליך נשארה בלי תהליך, והיא בוכה על זה. רחמנות, תן לי טישו, דחילק, כי אני תפקידי בחיים זה לנגב דמעות.


בתמונה השלישית נראה גבר שחור צועד לעבר השדה, בעוד אישה לבנה נשענת על עמוד בבית, שנראה מהתקופה של העבדות בדרום ארה"ב. "ומה אתה רואה כאן?". או, זה חזק. את זה אני רואה כל יום ב־ xnxx , אבל אתה מראה לי רק את הסיום, לפני הקרדיטים בסרט. לא הראית לי מה קרה בבית, כאשר הלבנה אירחה את העבד. אתה זוכר את מנדינגו, נכון? הא, לא הראו לכם ברוסיה, חבל. מולדובה? הייתי חייב לזהות שיש בך דם רומני. אתה ואיווט קרובי משפחה? הא, לא הכרת את כל היהודים שם? צודק. בשביל מה.


בתמונה הרביעית היה יהלום. "ומה אתה רואה כאן?". מה אני רואה? אני רואה את מכרות הפחם באפריקה, אני רואה את תאגיד בירס משלם פרוטות לשחורים שעובדים במכרות, ובסוף אני רואה איזו קלפטע שבעלה קנה לה את היהלום כדי להמשיך לפרק את המזכירה שלו, אבל בלי נקיפות מצפון. אגב, למזכירה הוא קנה דירה, במגדל עם שומר, שהוא משלם לו אקסטרה על מידע. בתמונה החמישית שוב הייתה אישה צופה מעבר לקיר. "ומה אתה רואה כאן?". כאן אני רואה את אשתי מרגלת אחרי, כאשר אני במחשב משחק עם החבר'ה.


שמעתי כבר את הידית של הדלת זזה, יש לי שמיעה אבסולוטית, דוקטור. נכון, היא יחפה, וחושבת שאיני שומע, אבל מי שחי כמוני מתחת לרדאר כל חייו, זהיר וערני מאוד. כבר אמרתי לך, דוקטור, כפרה, את הקילומטרז' שעשית בחיים עשיתי רק בחניונים, אבל היא מתעקשת, דוקטור, להראות לי שהיא יכולה לנצח. לך תסביר לה שחבל"ז, סחבק שורד ולא פראייר בכלל. "אתה מתחכם איתי, נכון?". לא, למה אתה ככה? דווקא כשהתחלתי ליהנות מהמשחק הטיפשי שלכם עם התמונות, אתה רוצה להפסיק? אם אתה רוצה שאני אומר דברים אחרים, תכוון אותי.

 
# # #
 
"טוב, בוא נסכם מה שעברנו כאן עד עכשיו. אם אתה רוצה לעבור טיפול, אני כאן כדי לנסות לעזור לך. אני יכול לתת לך מרשם לכדורים, אבל זה לא יעזור לך, זה רק יקהה את התחושה. הכדור זה לא קסם שעובד עליך. לא בטוח גם שהוא יתאים לך, יש מאות סוגים, ונצטרך לבצע בדיקות דם כדי להבין מה יתאים לך. אני גם  יכול לדבר עם הרופא שלך, לקבל תמונה של  מצב הבריאות. תחליט מה אתה רוצה לעשות ותודיע לי. שיהיה לך יום טוב. תעבור דרך נינה בדרכך החוצה".


קמתי, אמרתי "תודה, דוקטור", ויצאתי לנינה. היא ביקשה 750 שקל, ושאלה על שם מי לרשום את החשבונית. היה לה מבט עייף, אבל עם קצת טאץ' היא הייתה נראית סבבה. אמרתי לה שתחלק את הסכום לשניים: חשבונית אחת לבנצי גופשטיין מארגון להב"ה, ואחת לדני דנון. היא אפילו לא הרימה את הראש. הרי אני לא הפסיכי היחיד שהיא רואה כאן מדי יום. יצאתי לעולם הקר. טלפנתי לשי. "נו, היה בסדר, דאג לך?". איזה דאג, חתיכת אידיוט.


עשה לי שם סקר מנהלים, מה ביקשתי ממך, יא אימבציל? בסך הכל להיכנס ולצאת עם מרשם. מה זה השיחות האלה? "אני אגיד לך מה קרה", השיב חברי הלוקה בשכלו, "אתה מפורסם, אז הוא פחד שעושים לו 'כיפה אדומה'. תקשיב לי הוא כלי. כשקראו לי לנהוג משאית עכשיו במלחמה, הוא נתן לי מכתב עם הפרעות, שלא ברור לי איך לא אשפזו אותי באברבנאל. כל הג'מעה דלוקה עליו. צחי אמר לו שהוא סובל ממחלת קרון, והכאבים הורגים אותו? בשנייה נתן לו מרשם לגראס. וואלכ אנחנו חוגגים הפקר, וזה עולה כולה 430 שקל ל־ 30 גרם. רק ראה אותך, נהיה רופא המוז'יק הרוסי הזה".


הוא מולדובי שי, מולדובי, חתיכת מפגר. "מה זה משנה, הכל אותו דבר. טוב, אל תדאג, אני שולח לו את ז'ניה שיקבע תור ויבקש את הכדור הסגול. זו קצת בעיה, כי הוא נותן מרשם רק לעשרה כדורים, אבל אחרי זה נתארגן. עוד מעט יהיו בחירות עם צחוקים מכל הרמאים. אל תדאג קוף, נדאג לך".

 
# # #
 
מהמכונית טלפנתי לכיפוש. "נו, איך היה", היא שאלה. נפלתי קורבן לשרלטן הזה, כיפוש, הוא רוצה שיחות. "נו, יופי, אתה רוצה ללכת אליו?". תגידי השתגעת, מה קרה לך? אני משוחח איתך, זה מספיק לי. הרי פעם רצית ללמוד פסיכולוגיה, לא? אז נשחק ברופאה וחולה. את תראייני אותי, אני אשכב על הספה אחרי שאכלתי, ואני אענה לך על הכל. "אבל אתה תמיד אומר אחר כך, כן, אני כבר מטפל בזה, ותזכירי לי מחר. זה לא טיפול ממי, ואתה צריך טיפול". אבל זה הטיפול שעוזר לי, ואת גם לא עולה 750 שקל לשעה, ואת שווה הרבה יותר. הבנת את זה?