בתום זוגיות של שנתיים הבינה גליה (שם בדוי) שהיא חלק בלתי נפרד ממערכת יחסים אלימה. במסגרת ביקור בחו"ל אצל הוריה של ג'ניפר, בת הזוג שלה, דחפה אותה בת הזוג לכביש, שרטה אותה בפניה והכתה אותה בחדר ילדותה. אמה של ג'ניפר ביקשה להגיש לגליה את מפתחות המכונית. בתגובה, ג'ניפר תקפה גם אותה ולתמונה נכנס גם האב שחטף. "אחרי חצי שנה של אלימות, פתאום הבנתי שאני לא אשמה", מספרת גליה, "כשראיתי אותה ואת אבא שלה מתגוששים, הבנתי שאולי אני בסדר. אני חושבת שמה שהדליק אצלי את הנורה האדומה הוא העובדה שמיד אחרי זה ההורים שלה התנהגו כאילו הכל כרגיל. הם לא היו מופתעים. נכון, בעבר זכוכיות נשברו בבית, היא קרעה לי את הבגדים, אבל לא קראתי לזה בשם. באותו רגע, פתאום הבנתי הכל".
באותו לילה פנתה גליה ביד רועדת אל חברים. "כתבתי מייל לאישה שאני מכירה שנים ארוכות. סיפרתי לה שאני במצוקה ושאני זקוקה לעזרתה. בשתיים בבוקר ירדתי לקומת המרתף בבית. צלצלתי מהסקייפ לארץ, צלצלתי לחברה ולאחותי, שהכירה זוג הומואים דתיים מהקהילה הדתית הגאה. כולם כאחד אמרו לי שאני חייבת ללכת משם, אבל היה לי ברור שאם אגיד שאני הולכת היא תרצח אותי. מתתי מפחד. היו לי פחדים לא רציונליים ממנה. אמרתי: 'אשאר עוד קצת. אולי היא תשתנה'. "בבוקר, כשג'ניפר קמה, אמרתי לה: 'יש אלימות. אי אפשר להמשיך כך. נלך לטיפול'.
זה נמשך בתקיפה, ואז הבנתי שאין סיכוי ושאני חייבת לברוח. לקחתי תיק, החבאתי בו דרכון וכסף. לקחתי את המחשב שלי ואת הספרים, אמרתי שהזמינו אותי להרצות בקונסוליה בהפתעה. את כל היתר השארתי מאחורי. שתיתי נס קפה שהיא הכינה לי. הייתי צריכה לשמור על פאסון כדי שהיא לא תבחין בשום דבר. יצאתי עם חולצה קצרה, עם החזייה הכי טובה שלי ועם ג'ינס. היא ואמה הורידו אותי בתחנת הרכבת, מתוך הנחה שאחרי ההרצאה אחזור. בהמתנה לרכבת, מיררתי בבכי".
"אמא בתפקיד המזניחה"
כשגליה (30), היום מרצה בכירה במדעי הרוח, בעלת מלגות אקדמיות ותעודות הצטיינות, אמרה לג'ניפר שלום, היא ידעה שזו הפעם האחרונה שתראה אותה. בבוקר שלמחרת היא הגיעה לקונסוליה הישראלית, שם קידם את פניה הקב"ט. את כרטיס הטיסה שהיה אצלה בתיק המירה לכרטיס חזרה לארץ. "אפילו גרביים למטוס לא היו לי. הקב"ט כתב איתי מייל לאמא שלה. הוא ליווה אותי עד לכניסה. כל הזמן פחדתי שהיא תבוא ותעצור אותי. כשהיא צלצלה, זיהיתי איזה בן אדם מפוחד הפכתי להיות. עליתי על טיסה לספרד, לבד. ביום שישי בארבע אחר הצהריים הגעתי ארצה, למשפחה שלי".
כאן בארץ הוציאה גליה צו הרחקה נגד ג'ניפר לאחר שסיפרה את סיפורה בתחנת המשטרה. "הרגשתי אינטואיטיבית שאני מפחדת ממנה, ושזה ייתן לי ביטחון. ביום שבו היינו אמורות לחזור לארץ, פחדתי שאולי היא כן באה לארץ ושהיא מחכה בדירה ששכרנו יחד. הייתי בסכנת חיים, ייחסתי לה כוחות לא רציונליים כי הבנתי שאין לה גבולות", משחזרת גליה את הימים האיומים ההם, "קראתי באנגלית הרבה מאוד על אלימות בין לסביות. למדתי שזה נפוץ לא פחות מאשר אצל גברים, ושהרבה יותר קשה לצאת מזה כי אין לך מספיק תמיכה משפחתית, שהרי לא תמיד המשפחה מקבלת מערכת יחסים לסבית. למדתי שזו קהילה מאוד קטנה וקשה להתנתק, הקהילה הגאה עצמה לא תמיד רוצה להודות שהבעיה הזו קיימת גם אצלה. עוד דבר שהבנתי הוא שאין קשר למראה הפיזי, ושגם ההוצאה מהארון היא איום בפני עצמו. אחרי שנחשפתי לזה, שמעתי על הרבה מקרים, אבל הם לא מסוקרים".
לאחר מכן אזרה גליה עוז וצלצלה לאחת התחנות של נשים במצוקה. על הקו הייתה עובדת סוציאלית שסיפקה את קרן האור הראשונה. "עשית מעשה אמיץ. נפרדת ממנה. לכי לברר את זה בטיפול ותקבלי החלטה מתוך שיקול דעת", אמרה לה. התחנה הבאה הייתה מקלט לנשים מוכות בתל אביב, שם הובהר לה שצו ההרחקה מחייב גם אותה. באותו יום נשבעה לעצמה גליה שלא תהיה בקשר עם בת זוגה, ולא משנה מה, והמשיכה לטיפול של שנתיים במרכז גליקמן של נעמת, לטיפול באלימות במשפחה.
לטיפול הגיעה חצי חולה, מוכת חרדות, עם כל המאפיינים של פוסט-טראומה. המטפלת אמרה לה: "אדם נורמטיבי לא יכול לחיות באלימות כזאת". ככל שהתקדם הטיפול, התעוררו בגליה הזיכרונות – חלקם מודחקים וחלקם חיים מאוד, אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, הובילו להבנה אחת: גליה שימרה את מה שהכירה מבית הוריה. "היה לי המון כעס על עצמי. חשבתי שאני לא יכולה לסמוך על עצמי. אפשרתי למישהו אחר לפגוע בי בצורה מאוד עמוקה ולא עשיתי כלום, מה שבאמת שחזר אצלי את ההבנה היה העובדה שאבא שלי היה אדם אלים.
"כשאח שלי היה בן 8, אבא שלי שבר עליו זכוכיות. היד שלו דיממה ואבא שלי זרק אותו מהבית. אמא שלי הזמינה בשקט מונית גדולה כחולה ושלחה אותנו למוקד טרם בירושלים. כל הדרך רק חשבנו מה נגיד. שלא יחשבו שזה אבא. שני ילדים קטנים מסכנים מגיעים למד"א בלי הורים, וזה מה שהם חושבים לעצמם. אבא שלי היה אדם אלים והכה אותי ואת אחי הקטן לאורך שנים. אמא שלי הייתה בתפקיד המזניחה, כי זה מה שקורה בדרך כלל במערכות כאלה".
איך ילדה קטנה מסתובבת בעולם כשהיא יודעת שהבית, המקום הבטוח ביותר לכאורה, הוא מקום בלי קרקע יציבה?
"היה לי ניתוק. מצד אחד בבית מרביצים ויש אלימות והשפלה, ומצד אחר אני קמה בבוקר ומנתקת את עצמי ושוכחת שזה קורה. זה מה שקרה לי עם ג'ניפר. המוח שלי כבר היה רגיל לקבל את זה. שחזרתי חוויות שכל החיים רציתי לשכוח. חוויות שהעמידו אותי בסכנת חיים. לחזור לחוויה הזו, כשאני על הרצפה, ואבא שלי בועט בי - זו חוויה נוראה אבל משחררת. כל העניין של אינטימיות ושליטה היו מעוותים. בטיפול למדתי לשאול: מה מותר ומה אסור לומר, מה עושים עם איום במניעת אוכל ובפלישה אלימה לגוף. לימדו אותי להאמין לרגשות שלי כמו שמלמדים ילד בכיתה א' לקרוא. למדתי שמותר לי להאמין לרגשות שלי ולא להילחם בהם".
אבל מדפוסים קשה להשתחרר, ובזמן הטיפול חברה גליה לבת זוג חדשה, וגם לצדה סבלה מהתעללות נפשית. "כשהדברים האלה פוגעים בך שנים, אתה לא מתנתק מהם ביום אחד", היא מסבירה, "כל הזמן נאבקתי על הגבולות שלי ולמדתי הרבה על עצמי". בתום קצת פחות משנה נפרדה מבת הזוג. "היום", היא אומרת, "אני בזוגיות טובה בפעם הראשונה בחיים שלי. יצאתי מזה, ואני יודעת שיצאתי מזה. יש לי היום בת זוג עדינת נפש, וטוב לי. אין לי חרדות, אין לי פחדים, אבל עבדתי קשה. הייתה לי שנה שלמה של טיפול שחייתי במהלכו על ה-50% שלי. יש נפילות וקשיים, אבל צריך להתחיל להאמין בעצמך עוד פעם".
אפשר אחרת?
"אפשר, אפילו שנדמה שלא. זה מצריך עבודה קשה, והרבה אמונה ונחישות. החיים שלנו צריכים להיות אחרת. אם לא קוטעים את המעגל הזה, הוא ממשיך. בשביל הילדים שלנו, אנחנו צריכים להתנהג בחוכמה ולדבר עם אנשים שלא מזלזלים בזה ושחוו את זה".
מה המסר שאת יכולה להעביר?
"זה לא הוקוס פוקוס. אם אתה רואה את העולם עם גוונים של אלימות, קשה להשתחרר מהדפוסים האלה. יש משפט של רבי נחמן מברסלב, שאומר שכשאדם יגיע לשמיים, ישאלו אותו כמה פעמים התחיל מחדש. הכי קשה זה להתחיל מחדש כי זה אומר שאתה צריך לחשוב אחרת, לפתוח את עצמך לכיוונם אחרים ולעמוד במעמסה הזאת. אני אמרתי לעצמי שכמה פעמים שאצטרך להתחיל מחדש, אעשה את זה. הנה, עשיתי את זה. הסתכלתי לאמת בפנים".
"סוד בתוך המשפחה"
לפי ההערכות, 7%-10% מהנשים בישראל סובלות מאלימות מצד בן זוגן. לפי נתוני בתי המשפט ומשטרת ישראל, בין 2004 ל-2013 נרצחו 1166 נשים במסגרת אלימות במשפחה. רק בשנת 2013 נרצחו 15 נשים בידי בני זוגן. מתחילת 2014 נרצחו תשע נשים בנסיבות אלו. על פי נתוני המשטרה, מספר התיקים שנפתחו במשטרה בשנת 2012 בגין תלונות של נשים וגברים על אלימות במשפחה עמד על כ-20,000.
בשנת 2013 נפתחו 14,601 תיקים בגין תלונות על אלימות כלפי נשים במשפחה; ב-2,303 תיקים הקורבן הייתה אישה יוצאת חבר המדינות; ב-442 תיקים אישה יוצאת אתיופיה; וב-2,232 תיקים אישה מהמגזר הערבי. 4,209 תיקי חקירה נפתחו ב-2013 בגין עבירות מין: 3,081 תיקים בגין עבירות מין כלפי נשים (73%) ו-1,128 בגין עבירות מין כלפי גברים (27%).
על פי נתוני נעמת, בשנת 2013 פעלו 89 מרכזים ויחידות לטיפול ומניעת אלימות במשפחה, מתוכם 22 יחידות ייעודיות לחברה הערבית, ארבעה מרכזים/יחידות לחברה החרדית. באותה שנה התקבלו 14,919 פניות חדשות למרכזים וטופלו 9,184 בתי אב, מתוכם 66% נשים, 26% גברים ו-8% ילדים. 347 נשים, שהן 4.7% מסך הנשים שטופלו במרכזים למניעת אלימות, הופנו להגנה חוץ-ביתית, מתוכן 284 נשים הופנו למקלטים לנשים מוכות. 22 גברים הופנו למסגרות חוץ-ביתיות.
"עיקר האוכלוסייה שחווה אלימות בין בני זוג חיה בקהילה, עובדת, מתפקדת ולכאורה חיה חיים נורמטיביים, כאשר קיים סוד בתוך המשפחה", אומרת אורית עירון, מנהלת המחלקה לטיפול ומניעת אלימות במשפחה בנעמת – מרכז גליקמן "האוכלוסייה הזו חיה בתוכנו, סביבנו ולידנו. לא תמיד אנחנו יודעים, לא תמיד אנחנו רוצים לדעת, אבל היא לאו דווקא אוכלוסיית קצה. אנחנו מדברים על נשים וגברים בעלי השכלה - משמונה שנות השכלה ועד 20 שנות השכלה, ממעמד סוציו-אקונומי בינוני עד גבוה, שלכאורה מנהלים חיים רגילים כלפי חוץ. אנחנו עדים היום לזה שיותר נשים פונות בשלבים הראשוניים ולאו דווקא בעקבות אלימות פיזית, אלא בעקבות אלימות נפשית, כלכלית וסטוקינג".
מה בעניין זוגות חד-מיניים?
"אנו מנסים לעשות צעדים כדי להיכנס לקהילה. יש שוני, אבל יש גם דמיון. היום לא מדברים על גבר אלים או על אישה מוכה, אלא על דינמיקה בין בני זוג. זה יכול לקרות אצל זוגות נשואים, ידועים בציבור, וגם גרושים. בזוגיות נורמטיבית יש התקרבות והתרחקות, ואילו פה יש תלות הדדית מאוד גדולה, כי היד שמלטפת היא גם היד שמכה. חשוב להגיד שהטיפול במקרים כאלה חייב להיעשות על ידי אנשי מקצוע מו־ מחים. לא נכון לתת עצות לנשים כאלה, וחשוב שזה ייעשה אך ורק על ידי אנשי מקצוע. פנייה למשטרה היא חשובה. "אחד הדברים שלפעמים משאיר בני זוג יחד הוא 'אם תעזבי אותי אז אתאבד'. מבחינתנו זו דוגמה מאוד משמעותית כי יש חוסר יכולת לחיות בנפרד. אסור להשאיר את הפוגע ללא מענה, ולכן אנחנו דואגים שברגע שהאישה תצא למקלט, תפנה אליה עובדת סוציאלית".