בעלי ואני החלטנו לשלוח את בננו הבכור לכיתה א’ בבית ספר רחוק מהבית שאין לו בו חברים, כי לדעתנו בית הספר הזה הוא טוב יותר מזה שקרוב לביתנו. בני הוא בסך הכל ילד חברותי, הוא קצת ביישן ומופנם בקרב בוגרים ממנו אבל זה לא הפריע לו בעבר. הבעיה היא שבגלל שאין לו חברים בבית הספר החדש הוא לא יוצא מהכיתה בהפסקות. מה עליי לעשות? 

"אני מציעה שזו לא תהיה 'העבודה' שלך לטפל במצב החברתי של בנך אלא משהו שייעשה בתיאום עם בית הספר. את לא צריכה להיות 'סוכן החיברות' שלו כי אז זה הופך להיות עניין בבית, וכשזה קורה הילד ממשיך ודבק באותה התנהגות שמייצרת לו המון עניין. כדאי שתבדקי מה היכולות של בית הספר ועד כמה הצוות מוכן ללכת לקראתך ולעזור לבנך, ותנסי לגבש פתרון יצירתי לבעיה יחד עם המורה
והיועצת. 

אפשר להצמיד לו מדי יום חבר תורן שילווה אותו בהפסקות, ואפשר גם למנות לו חונך מכיתה ב’. מישהו חברותי ואחראי, שתפקידו יהיה
לחבר אותו עם ילדים אחרים. צריך לעשות זאת בצורה מתוכננת ומכבדת, לבדוק אם זה בסדר מבחינת הילד ורק אז ליישם את התוכנית, כי אם הוא לא יידע זה עלול לבייש אותו. כמו כן צריך לתת לו תפקידים חשובים בכיתה שיגרמו לו לתחושה של חשיבות.
מלבד ניסיונות החיברות בבית הספר, תתחילי לשתף אותו בבית בדברים שעברו עלייך במהלך היום. אחרי שתעשי זאת הוא גם יתחיל לספר על עצמו ואת לא תצטרכי יותר לתחקר אותו".
בתי בת ה-3 היא מאוד דעתנית, וכל בוקר ההתארגנות שלה לגן מלווה בבכי ובצעקות. זה מאוד מבלבל אותי ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני מרגישה שאני נכשלת, איך אני שולחת את הילדה לגן בצורה כזו?
"ראשית עלייך להבין שאין לך שליטה על הילדה ואת לא יכולה לגרום לה לעשות דברים שאת רוצה (את יכולה לגרום לה לעשות דברים 'בכוח' אבל אין בכך שום טעם). הדבר השני שאת צריכה להבין זה שהילדה רוצה לקבוע עלייך ועל עצמה. כשזה קורה ילדים עושים את זה בשלושת המקומות שהם הכי רגישים אצל ההורה: בבוקר, בהתארגנות ובמקלחות בערב, ובזמן ההרדמה - בזמנים שהילדים חשים שההורים הם קצרי סבלנות, ושהם יכולים ללחוץ על נקודות רגישות.
ברגע שתביני את שני הדברים האלו ותקבלי אותם תוכלי להחליט  איך להתמודד עם המצב. את יכולה להסביר לבתך שכשהיא פונה אלייך
בבכי זה מרגיז אותך מאוד, ולהבהיר לה שאת לא רוצה לכעוס ולכן פשוט לא תעני כשהיא בוכה. אחרי שהסברת לה את זה, שימי אטמי אוזניים כשהיא בוכה ולא תשמעי אותה יותר. את יכולה, כמו כן, להגיד לה שאת לא מתכוונת לריב איתה אבל ברגע שהמחוג מורה על שמונה (לדוגמה) אתן תצאו מהבית כי את לא רוצה לאחר לעבודה. אם היא מתפרעת ולא מוכנה בזמן, תיקחי אותה לגן כשהיא לא מסורקת, לא לבושה ולא מצוחצחת ותגידי לה שאתן חייבות לרוץ כי אסור שאימא תאחר.
תעשי זאת גם אם היא בוכה וצורחת, ותגידי לה שהכנת עבורה שקית עם כל הדברים והגננת תלביש אותה. כשאת מגיעה לגן תעבירי אותה לגננת בנשיקה, וסעי לעבודה. תסמכי עליה, היא תלמד תוך יומיים שההתנהגות שלה לא משתלמת. ברגע שאת תחליטי שאת לא כועסת אלא נהיית תקיפה, נחושה ועקבית במה שאת עושה, אז זה יעבוד. את לא נכשלת, הילדה הייתה חכמה ויצירתית, והבינה איפה לשגע אותך".
בתי בת ה-3 התחילה לעשות עליי חרם מאז שאחותה הקטנה נולדה. היא כאילו מבטלת אותי ורוצה להיות רק עם אימא שלה. כשאני מנסה לחבק אותה היא מזיזה לי את היד ואומרת שאני לא שלה, ובנוסף היא לא מוכנה לעשות איתי כלום ורוצה שרק אימא תקלח, תאכיל אותה, תצחצח לה שיניים וכו’. מה עלי לעשות?
"מבחינת בתך אתה בגדת בה כשעשית ילדה חדשה. אתה צריך להוכיח לה על ידי דוגמות שמתאימות לילדה קטנה שאתה אוהב אותה, ואתה צריך את שיתוף הפעולה של זוגתך. בשעת האוכל למשל, תכין לבתך ארוחה ואם היא בוכה ורוצה את אימא תגידו לה שניכם שאימא עסוקה ועכשיו אתה זה שמכין לה את האוכל שהיא אוהבת.
אתה צריך להוכיח לבתך שאתה לא מוותר על התפקידים בבית ושאתה שותף גם אם היא לא מעוניינת, תוך זה היא גם תבין באופן לא מודע שאתה לא מוותר עליה. ברגע שהיא אומרת 'אתה לא אבא שלי' ואתה נעלב והולך אחורה במקום להתעקש להוכיח לה שאתה אבא שלה היא בסוף גם תאמין בזה".

מיכל דליות, כל יום שישי 10:00-12:00 ברדיו ללא הפסקה