הספורטאים שאסור לפספס ב-2015

רוג'ר פדרר ייזכר לנצח כטניסאי הגדול בתולדות המשחק, ואחד הספורטאים הגדולים ביותר. עם 17 תארי גראנד סלאם ולשליטה מוחלטת לאורך שנים, ספק אם יהיה אי פעם שחקן כל כך דומיננטי בתולדות המשחק (צר לי, רפאל נדאל ונובאק ג'וקוביץ').

אחרי הדעיכה ב-2013, חזר השוייצרי להציג את הטניס המוכר והטוב ועלה למקום השני בדירוג העולמי, אבל לא הצליח לקחת הביתה תואר גראנד סלאם. באליפות ארה"ב ואליפות אוסטרליה הוא הודח בחצי הגמר, מהרולאן גארוס הוא נפרד בחצי הגמר ורק בווימבלדון הוא נעצר על ידי ג'וקוביץ' בגמר אחרי קאמבק אדיר.

בשנה הבאה זאת אולי תהיה ההזדמנות האחרונה של השוויצרי להוסיף עוד גראנד סלאם לארון. כמו שזה נראה עכשיו, נדאל יחזור רעב מהפציעה, נולה ימשיך להוביל בדירוג, אנדי מארי יהיה בסביבה. קיי נישיקור, מילוש ראוניץ', גריגור דימיטרוב, סטן וורינקה ומרין צ'יליץ' נושפים בעורף וכנראה שאחד מהם יתפוס את המקום של פדרר בחלוקת הזכיות.

עם כל הכבוד לזכייה ההיסטורית של שוייץ בגביע דייויס, תואר גראנד סלאם אחד (או יותר) של הפנומן יהפוך את שנת 2015 לטובה יותר. אם זה יקרה בטורניר ווימבלדון, זה יהיה מרגש במיוחד.

עד לפני חצי שנה סטיבן ג'רארד נחשב לאחד הווינרים הגדולים בתולדות הכדורגל. כזה שגמר הגביע האנגלי רשום על שמו, עם שער שיוויון מופלא מול ווסטהאם בתוספת הזמן. כזה שהנהיג את הקאמבק המפורסם ביותר בגמר ליגת האלופות ב-2005. כזה שכובש ומבשל אינספור שערים מכריעים כקפטן קבוצתו ונבחרתו.

אבל אז הגיע אביב 2014. ג'רארד נראה בדרכו להגשים את חלומו הגדול ביותר: אליפות הפרמיירליג עם קבוצת נעוריו ובעונה באמת גדולה שלו עם 13 שערים (רק בעונת 08/09 הבקיע יותר) ו-13 בישולים (שני רק לראיין גיגס בתולדות הפרמיירליג). ההחלקה מול צ'לסי שברה את ליבם של אוהדי ליברפול מסביב לעולם, אבל בעיקר את ליבו של סטיבי ג'י.

כשנראה שהמצב לא יכול להיות יותר גרוע הגיע ה"בישול" לשער הניצחון של לואיס סוארס במונדיאל מול אורוגוואי, וגם נבחרתו סיימה קמפיין מאכזב. פתאום דעת הקהל השתנתה וג'רארד צויר בתקשורת כלוזר האולטימטיבי. ככה זה היום, זיכרון לטווח קצר בלבד.

ג'רארד הטיל את הפצצה כשהודיע שהוא לא מתכוון לחדש את חוזהו מעבר לעונה הנוכחית ויעבור ככל הנראה לשחק בארצות הברית. השנה ליברפול כבר לא תגשים את חלומו של ג'רארד וג'רארד לא יגשים את חלומה של ליברפול, אבל חצי העונה הקרובה הופכת כל משחק להיסטורי, אז לא נותר הרבה וחייבים להספיק. בין אם העונה הזאת תסתיים באיזה תואר, וגם אם לא, ג'רארד יישאר אגדת מרסיסייד.

אומרים שכדי להיות יותר טוב, צריך לפעמים להיות קודם יותר רע. קצת יותר "Nasty", כפי שהטיב להגדיר זאת גרג פופוביץ'. אצל סן אנטוניו, באופן חריג, קרה תהליך הפוך: היא הפכה מהקבוצה הכי שנואה ואפורה בליגה, זו ששברה שיאי רייטינג שליליים בגמרים הראשונים שלה, לבייבי של הספורט האמריקאי.

זה לא רק הכדורסל המרהיב והקבוצתי, שפירק לגורמים את חבורת "ההיטלס" השחצנית ממיאמי גם בלי עזרתה של יוקו אונו. היא פשוט הפכה לדבר הכי מהנה בליגה: אם כשהיא רושמת בטפסי המשחק הרשמיים שהסיבה לאי שיתופו של טים דאנקן היא "זיקנה", אם כשהיא מתבדחת על חשבון שאקיל אוניל ואם בראיונות של "פופ" בין הרבעים, שהפכו למעניינים לפחות כמו המשחקים עצמם.

גם על המגרש היא לא מפסיקה להמציא את עצמה, עם התקפה שגורמת לטהרני הענף להזיל ריר, התבססות על כח בינלאומי שהאו"ם יכול רק לקנא בו והרצון ללמוד גם מהכדורסל האירופי (ע"ע אטורה מסינה) או הנשי (ע"ע בקי האמון). בוודאי כבר קראתם פעמים רבות מספור על "ההזדמנות האחרונה" לראות את הספרס בשיאם. אני מאחל לכם שתקראו את זה גם בשנה הבאה.

  

הוא גדל במשפחה ענייה בפיליפינים. כמה ענייה? יום אחד הוא חזר הביתה וראה שאימו הכינה תבשיל בשר, רק לאחר שסיים את המנה שניתנה לו עדכן אותו אביו שכרגע אכל את כלבו האהוב.

הסיבות בגינם התחיל להתאגרף הן מעורפלות, אבל ברור לכולם שזה קרה בגלל שזו הדרך היחידה בה היה יכול להרוויח כסף. לשקילות לפני הקרבות הראשונים שלו הוא הגיע כ"כ רזה עד שהוא היה צריך לשים אבנים בכיסים כדי להגיע למשקל המינימלי (105 פאונד).

נער האשפתות גדל מאז. הוא הספיק לזכות באליפויות עולם בשמונה קטגוריות שונות (שיא שלא ישבר זמן רב) והביס בקרבות את גדולי המתאגרפים של דורו – דה לה הויה, מארקס, מוראלס, מרקו אנתוניו באררה, שיין מוזלי וריקי האטון, כולם הרגישו את נחת זרועו. הרגישו ולא ראו, בשל המהירות בה הגיעו המכות.

היום האיגרוף הוא רק עיסוק משני, הפרלמנט במחוז הולדתו בפיליפינים לוקח את מירב זמנו. הוא אדם עשיר שלא צריך עוד להוכיח כלום לאיש, את המקום בהיכל התהילה הוא כבר הבטיח. נשאר לו רק עוד  קרב אמיתי אחרון - מול פלויד מייוות'ר. קרב שצפוי להיות הגדול בהיסטורית האיגרוף. קרב בו יוכיח, בעיקר לעצמו, שהוא באמת הגדול בדורו ויהווה את שירת הברבור של שני הנפלים הללו, ותפתח את הדרך לדור הצעיר.

הם היו שלושה כישרונות מבטיחים שגדלו ב"לה מאסייה" של אוקלנד אתלטיקס (בבייסבול קוראים לזה "פארם סיסטם"): טים הדסון, בארי זיטו ומארק מולדר. שלושת הפיצ'רים (זורקים) פרצו ביחד בראשית שנות ה-2000 וכונו ה"Big Three". למולדר היה פאסט בול שיכול היה להגיע ל-96 מייל לשעה, סגנון המשחק של זיטו היה ספקטקולרי והדסון? אפור, אבל מאוד-מאוד יעיל.

עברו 10 שנים. השלושה עזבו את הקן. מולדר עבר לסנט לואיס וסיים לזרוק בגיל 31, זיטו חתם בסן פרנסיסקו וניפק מספרי קריירה מביכים (למעלה מ-4.00 ERA) והדסון, שעזב לאטלנטה, הפך לאחד הפיצ'רים הגדולים של תקופתו עם למעלה מ-200 ניצחונות בקריירה.

רק מה? מולדר וזיטו זכו באליפויות, בעוד הדסון נותר בלי טבעת. בקיץ 2013 החליטה סן פרנסיסקו להיפטר מזיטו ולהחתים במקומו את הדסון לשנתיים תמורת 26 מיליון דולר. המטרה היתה לייצב את הפיצ'ינג, הלחם והחמאה של המועדון מביי ארנה, ושהדסון יתרום מניסיונו כחונך למדיסון באמגרנר, "האייס" (הפיצ'ר הטוב ביותר) של הג'איינטס. על אליפות בבית שבו מצויה גם לוס אנג'לס בעלת התקציב הענק של 200 מיליון דולר איש לא חשב.

סן פרנסיסקו אכן סיימה שנייה את הליגה הסדירה, אבל בפלייאוף הדיחה את פיטסבורג, וושינגטון וסנט לואיס ובוורלד סיריס גברה על קנזס סיטי וזכתה בתואר. הדסון עצמו ידע פוסט-סיזינס טובים ביותר ובעיקר פישל במשחק מספר 7 של הוורלד סיריס, כשסיים את חלקו לאחר שני אינינגס בלבד, אבל בשורה התחתונה הוא זכה בטבעת שכל כך הגיעה לו.

עוד לפני שהחלה עונת 2015 (באפריל) כבר הודיע הדסון בן ה-39 שהיא תהיה האחרונה שלו. הוא את שלו - עשה.