מיום הקמתה שידרה הטלוויזיה האמריקאית על אמריקאים לאמריקאים. בשל האיחור הניכר בהקמת טלוויזיה בישראל, החמיץ הצופה הישראלי את רוב ההיצע הבידורי האמריקאי של שנות ה-50 וחלק ניכר משנות ה-60. לא היה טעם ליישר שורות לאחור, והבקיאות הישראלית בטלוויזיה האמריקאית מתחילה לכן בשנות ה-70 בערך בשכונה המיינסטרימית של “קוז’אק”, “מק-מילן ואשתו”, “מקברייד” ואחרים. על “אני אוהב את לוסי”, “אוזי והרייט”, “האנימונרס”, “סיד סיזר”, “דה אנדי גריפית שואו” ואחרים קראנו יותר מאשר צפינו. כך החמצנו את העיקרון הבריאתי הקדוש שבצלמו הופקה באמריקה במשך שנים רבות טלוויזיה לצופים לבנים מאת תסריטאים לבנים ובהשתתפות שחקנים לבנים. ההומור והדרמה מוקמו בעיירות שדה קטנות, בבתים לבנים מוקפים בגדרות עץ לבנות, שבהם ניהלו משפחות את הדרמה הלבנה והבורגנית שלהם. אמריקאים ממוצא אפריקאי הפציעו על המסך לעתים רחוקות בלבד. לרוב ללא שורות דיאלוג ובתפקידים נידחים וזניחים של דוורים חביבים וחייכניים, מחלקי חלב ועוזרות בית. לעתים לוהקו כפושעים, ורק בתחילת שנות ה-70 הצטרפו לחברה הטלוויזיונית כשוטרים, רופאים ומשפטנים.



לא-אמריקאים, כלומר זרים, הסתננו לטלוויזיה האמריקאית כפליטים חביבים מקובה (דזי ארנז), כאיטלקים מוכתמים ברוטב ספגטי וכמקסיקנים שייצגו את הבעייתיות של הגבול האמריקאי הארוך עם מקסיקו. זו הייתה טלוויזיה הומוגנית, ידידותית למשתמש, לא מאתגרת, והשתרכה הרבה מאחורי הסרטים הזועמים והפוליטיים שהפיקה הוליווד בשנות ה-70. האידיליה התמוטטה עם מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. אמריקה הבדלנית עם עורפה האזרחי הבטוח התעוררה למציאות של טרור אסלאמי, למלחמות בעיראק ובאפגניסטן ולתקנות בטיחות חדשות באדיבות ההתנכלות לחוקה על ידי ג’ורג’ וו. בוש ואנשיו, עם הקמת המשרד לביטחון פנים ששינה את מרקם החיים האמריקאי.



בקארי מתיסון ננוחם



זה היה גם הרגע שבו נולד בתודעה הטלוויזיונית האויב החדש: טרוריסט שחום עור בעל אזרחות לא מזוהה. אזרח חורש רעות וחמקמק החי בעולם צללים אפל שבו הוא נע בלילה, מתכנן פיגועי ראווה גדולים שאת חלקם הוא הצליח להוציא אל הפועל לפני שהאמריקאים החביבים הפנימו את הרעיון שהם נלחמים ברשע נחרץ מטעם ציווי אלוהי שכדי לבלום אותו חובה לשנות את שיטות הלוחמה ולהסיר את הכפפות. חבורה גדולה וקריאייטיבית של יוצרים טלוויזיוניים שעד אז למדו בחריצות את אורחותיו של סוחר הסמים הקולומביאני הממוצע ואת סגנון חייו ההדוניסטי של המאפיונר הרוסי שקם על הריסות הקומוניזם, פתחה בגיוס המוני של שחקנים ממוצא ערבי או ערבי לכאורה, כמו ישראלים, כדי לאייש את הרשעים החדשים: אנשים כהים ומכוערים, עם אפים חדים ומעוקלים, עיניים שחורות יוקדות במערות אפלות, שנהנו להרוג חד, רטוב ומטווח קצר עם סכינים לגרון וקליעים לראש. קודם הם הגיעו למסך בהתגנבות יחידים, משום שבהתחלה לא היה ברור עדיין כמה ישתלם כלכלית לתאר את הקרב המכוער והמשחית נגד הטרור במלוא עוזו. בהמשך לא הייתה ברירה לטלוויזיה, אלא להיגרר אחרי הדיווחים העיתונאיים על העלמת חשודים, מתקני מעצר במדינות זרות, מהנעשה בגואנטנמו בקובה ומהסיפורים המרעישים על ווטרבורדינג ומה למדו אנשי ה-CIA מחוקרי שב”כ. זה היה מבחן באש חיה והטלוויזיה האמריקאית נכשלה בו בכל החזיתות, בעיקר כי הניחה לשנאת הזרים הרדומה שלה להתעורר כענק פצוע שהחל מיד לפגוע בכל מי שנדמה היה לו שמאיימים עליו.



חוץ מהניסיון הילדותי הכושל – כפי שהוא בא לידי ביטוי מזעזע בסדרות קסנופוביות כ”הומלנד”, “הרודן”, “האמריקאים” ואחרות – בהגשת דילמות מוסריות בדולר כמו ההחלטה בדבר הנסיבות שבהן מש־ גרים טיל ממל”ט לחתונה רבת משתתפים באפגניסטן על סמך ההנחה המודיעינית שרב-מחבלים כזה או אחר משתתף בה, נכשלת הטלוויזיה האמריקאית בניסיון פענוח של מה מניע את האויב. האויב פלקטי, פומפוזי, מחופר בצדקתו ולא נעשה כל מאמץ להאניש אותו. חוץ מהעובדה ששחקנים כיגאל נאור, אלון אבוטבול ואחרים עובדים יותר, התוצאה עצמה עגומה ומאירה את היוצרים באור רע. יצירתיותם אינה עומדת להם במציאת שמות ערביים אותנטיים. לכן אתה שומע שמות שהם שעטנז פרסי ולטבי. ג’וועדי וגולאני רבים מספור גודשים את המסך, אך לא נותרים עליו זמן רב מדי בגלל מותם בחטף. אתרי צילום חלופיים כמו ישראל, עד שההפקות נמלטו ממנהבצוק איתן, מנצלים מסגד אחד מדיקט ורחובות צרים כדי לחקות סמטאות אלימות במזרח התיכון. וקאדר גדול ורב של שחקנים ממוצא ערבי עושים את מיטבם כדי להיות מכוערים ומגעילים מסוגם. הנשים מכוסות עד קצה אפן. הילדים מתים כזבובים. והצופה האמריקאי בבית חושב שכל מה שהוא רואה על המסך הוא גרסה מאופקת של מציאות קשה שבה מאות מיליוני מוסלמים נחושים למחוק את אמריקה מעל פני האדמה. לכן חלקם של יוצרים ישראלים בקימום המציאות הזאת כה מקומם. ובקארי מתיסון ננוחם.




"הרודן". צילום: באבידות yes