לאחר 11 אלבומים הוא מוציא את "שירי ערש מהגלות", שהוא, אם לסכם את כל המילים האחרות, מופתי. מדובר בשילוב בין קצוות, מזרח ומערב. זהו שיתוף פעולה מיוחד ואחר בינו לבין היוצרת לנקה ליכטנברג, שחושף טווח רגשות דינמי, תרבותי והיסטורי. בסיס היצירה מכיל מחרוזת שירים מעורבים ביידיש ובעיראקית, מתוך שירי הערש של ילדותם. שירים ששרו שתי נשים שעברו בחייהן תלאות ומסעות בדרך לאמהות: שמחה דלאל, ילידת בגדד שהיגרה לישראל ורנה פרייסובה, ילידת פראג וניצולת שואה.
אלבום זה הוא הומאז', מחווה לשתי האמהות הפרטיות של המוזיקאים החתומים עליו, ולמעשה מחווה לכל האמהות ברחבי העולם באשר הן. "מלבד שיר אחד, כל שירי האלבום לקוחים מתוך העולם התרבותי היהודי", אומר דלאל. "שירים בעיראקית וביידיש. המטרה הייתה להפגיש בין שתי התרבויות הללו, המזרחית והאשכנזית, מתוך אהבה והערכה לשתיהן".
מה פשר הפריחה העיראקית שמתרחשת לאחרונה, בעקבות הצלחת הסרט "מפריח היונים", וההופעה של דודו טסה עם שירי האחים דאוד וסלאח אל כוויתי באו"ם?
"אני חושב שהכיוון הפוך: בגלל שיש פריחה עיראקית, הסרט הצליח. זו עבודה של שנים. אני עוסק בשירי האחים אל כוויתי כבר לפחות 30 שנה, עכשיו זה נותן פרי אצלנו וגם בעיראק עצמה. דודו טסה, בכישרונו, הביא את המוזיקה הזו לקהל צעיר יותר ורחב יותר".
דלאל וליכטנברג נפגשו במקרה בפסטיבל מוזיקה בסלובקיה. היא, זמרת יהודייה קנדית ששרה ביידיש, שרה את "יענקלה", שיר הערש של מרדכי גבירטיג, והוא שלף את כלי המיתר שלו וניגן את "וין א גלוב", מתוך הרפרטואר של אל כוויתי. ואם היינו יכולים לחשוב במידה רבה של היגיון שזהו חיבור לא צפוי, כזה שנדמה שלא יימצא קו אחד שיקשר בין שתי הנקודות שמרוחקות זו מזו, ובכן, כרחוק מזרח ממערב, להפתעתם הרבה גילושני המוזיקאים שהשירים מתחברים בטבעיות ומשתלבים בצורה הרמונית מענגת.
"לנקה היא זמרת מעולה ומקצועית, נטולת אגו לחלוטין, שיודעת לתמוך ולפרגן לשותפיה ולמוזיקאים שעובדים איתה", מחזיר דלאל בפרגון משלו וממשיך, "היא בעלת אוזן קשבת ולב רחב, יצירתית מאוד. נדדנו עם ההקלטות מפראג לישראל ולטורונטו. רק חבל שאי אפשר להקליט גם בבגדד, אז החוויה הייתה מושלמת".
ההשכלה המוזיקלית של דלאל (59) רחבה וכוללת מוזיקה קלאסית וג'אז, אבל את עיקר פרסומו קנה בזכות הכינור, העוד והמוזיקה האתנית, הערבית. את הקריירה התחיל רק בגיל 40 . אם תשאלו אותו מדוע, יאמר שזה כי עד אז התנהל לפי זמן המדבר, שבו התגורר. "תמיד הייתה לי ההרגשה שהמוזיקה בחרה בי", הוא מצטנע. "בילדותי נחשפתי למוזיקה והרגשתי שהיא מושכת אותי, משהו בצלילים המופשטים והרגשיים האלה. האמת היא שאחר כך ניסיתי להתחמק ממנה, ועסקתי בהדרכת טיולים ובשמירת טבע, אבל היא תפסה אותי שוב".
תפסה אותך חזק. ועדיין, בעולם אתה כל כך מצליח ונדמה לי שפה, בישראל, הקהל פחות מכיר אותך. מדוע?
"אני ממש לא יודע ומקווה שזה לא נכון. כנראה שבארץ כדי להצליח צריך לנגן בגיטרה או בפסנתר. אבל האמת היא שזה לא משהו שמעסיק אותי".
עוד מעט בחירות, איך אתה מרגיש עם המציאות הישראלית המורכבת?
"מבחינה פוליטית המצב מחורבן. אנחנו תקועים עם פוליטיקאים שלא מובילים לשום מקום, אלא רק לקיטוב ולשנאה. זה לא ייפתר מעצמו וככל שהזמן עובר זה יהיה מסובך יותר. כלכלית וחברתית המצב עוד יותר גרוע, הקפיטליזם הבלתי מתחשב בשום דבר, חוץ מעצמו ומשתלט על החברה הישראלית ודורס כל חלקה טובה. אני מדבר על יוקר המחיה, על הפערים החברתיים, על כך שיש יותר ויותר עניים בעוד מעמד הביניים קורס.
"גם מעט מהסולידריות שעדיין נשארה בחברה הישראלית, בעיקר בימים קשים נשחקת. יש כאן מאות אלפי אנשים שחיים מהיד לפה ומלקטים את פרנסתם, וביניהם גם אמנים רבים. אני מרגיש לפעמים שהקרקע נשמטת לנו מתחת לרגלים. במיוחד אם אתה לא מחובר למקור קיום שדואג לך, כמו משרד ממשלתי, גוף כלכלי חזק, או משרד הפקות רציני. במקרה שלי, כאמן, אתה כל הזמן בהישרדות קיומית. לא טוב לי עם זה".
אז יהיה טוב?
"רק אם יהיה כאן שלום ותהיה חברה ישראלית שוויונית, סוציאליסטית עם דמוקרטיה אמיתית, שתשכיל לחלק את משאבי המדינה הזו לכל אזרחיה".