הרמן קוך לא מאמין בזכאותו של המין האנושי. בספר שלפנינו הוא פורץ את גבולות העידון וההשהיה המאופקת, שהסתירו מעט את הרוע הטהור עד שנ גלה והימם את הקוראים בתרגומי ספריו הקודמים. ב"אודסה סטאר" הוא בוחן בגלוי ומלכתחילה את מידת נאמנותו של הקורא לכתיבה הספרותית שלו ולתזה שהוא מציע באמצעותה. דומה שהפעם הוא מאתגר את הקורא כדי לבחון את מידת הרתיעה שלו מפני גילויים מבחילים בהתנהגות האנושית. באותה הזדמנות הוא צופה מן הצד קורא הלום גועל, שמוסיף לקרוא מפני שאינו מסוגל להינתק מסיפור המתח.
זה סוד מיוחדותו של הסופר ההולנדי, יליד 1953, שנודע בארצו גם כשחקן וכבעל טור. הוא אוחז בגרונו של הקורא הנכנע לכוח כתיבתו המחושבת. נדמה שקוך לוחש באוזנו של השבוי: אתה תלך איתי עכשיו עד העמוד האחרון, כי אתה מכיר בכוחי להגיש את הסיפור המזעזע ללא מעידה ספרותית. עמוק בתוכך, קורא נאמן שכמוך, אתה יודע כמוני שיצר לב האדם רע מנעוריו, אבל יש אמצעים להיאבק בכך. למשל, באמצעות ההלעגה. ואכן, קוך מוליך הפעם את הסיפור אל מחוזות הגרוטסקה.
גיבוריו יהיו כה רעים, כה מושחתים ומנותקים מכל חוקי מדינה ומוסר, עד כי רק הקורא ייוותר יחיד נוכח העולם הבדוי, כדי להתחזק בשפיותו ובעמדתו המוסרית. והעולם הבדוי, מדגיש קוך באמנותו, אינו כה בדוי, שהרי הוא שב וקורא בשמות לרחובות אמסטרדם ולגשריה. הוא מצייר עולם בורגני פרברי, שבו, לכאורה, הכל מתנהלים כמקובל. מפגשים חברתיים סביב בקבוקי שתייה וסמול טוק. אך באחד הבתים הסטנדרטיים גר פרד מורמן, אדם מעוות. החברה לא תזהה את המופרעות שלו. הוא תקני מבחוץ. רק הקורא יזכה להכיר באמת את החלאה, כי בידיו מופקד הסיפור.
האיש הדוחה הזה הוא שמוסר את ההתרחשות, ואין מפלט מן הכוכים האפלים שבחשיבתו. הוא חרא אמיתי ואנחנו נאלצים להאזין לו. זאת תחבולה ספרותית ערמומית, וקוך מנצל אותה ללא הנחות. מורמן הוא גזען רכרוכי, שונא אדם שמביע את קביעותיו המטופשות בקול רם (“האנגלים לא יודעים לאכול... זה מסביר למה כולם שם כל כך מכוערים"), ומחשבותיו סואנות בהרהורים סאדיסטיים המופנים כלפי קשישות, אנשים מוגבלים ובעלי חיים. כשהוא מתבונן בבני אדם, הוא רואה חיות.
החייתיות רודפת אותו בסירחונות, במראות ובקולות, אולי מפני שעולמו הפנימי שואג בשנאה טורפנית. הוא אכזר דה לה שמאטע. הוא אינו רוצח, אבל הוא רוצה לרצוח, ודווקא את החלשים שבחברה. הוא חובב סרטים אלימים, ו"כלבי אשמורת" הוא יצירת הקולנוע המלווה את חייו כמוטו. במיוחד הסצינה שבה שחקן אחד חותך את אוזנו של שחקן אחר. הוא שב ומפזם את שיר הנושא מן הסרט ומעניין גם את בנו בקמע הפילמאי של טרנטינו. הבן, נער תם ונורמלי, יהיה הכתם הטהור שבסיפור.
הגרגיר המחולל ריאקציה. יחסו העדין והזהיר של מורמן לבנו מעיד שאי-אז היה קיים בו רמץ אנושי שכּבה. מבטו הנקי של הבן יהיה המכשיר המדויק היחיד שיקלוט את רמזי הרוע בהתנהגות אביו. הוא שיסמן את הגבול שבין התשוקה החולנית למימושה. ככל שנתקדם בקריאה תתבהר שאיפתו של קוך להגחיך את האכזריות האנושית. להלעיג את הסאדיזם.
הנה פרד מאזין לגיסו, המספר בדכדוך שבגלגול קודם היה אסיר במחנה ריכוז: “עלה בדעתי", כך אמר פרד, “שאם גם אני הייתי מאמין ב'חיים קודמים' הייתי חוזר בשמחה בזמן למחנה ריכוז כלשהו ומכניס לו במו ידי מכות שהגיעו לו בחיים האלה, יותר מאשר בכל החיים הקודמים שלו ביחד". הרמן קוך יודע איך להפעיל את הקורא שלו, ולרגעים הצחוק גובר על הקבס.