בסיפור “המשרד" מחליטה המספרת שהיא זקוקה למקום שבו תוכל לכתוב: “ואפילו לא הייתי בטוחה שאכתוב בו, בסופו של דבר. אולי אשב ואבהה בקיר". הדוברת חושקת באותו חלל שווירג'יניה וולף הכתירה בתואר “חדר משלך". ערב אחד, כשהיא מגהצת חולצה, היא מנסה לנסח נימוק לצורך המפתיע באותו משרד. אליס מונרו, קוסמת המילים המעלות אל פני השטח תחושות לא מנוסחות, לוכדת באחת את המבוכה הצפויה לעקרת הבית הפרברית: “אבל כאן מגיע הגילוי שלא בא לי בקלות: אני סופרת. זה לא נשמע טוב. יומרני מדי; צבוע או לפחות לא משכנע. נסי שוב. אני כותבת. יותר טוב? אני מנסה לכתוב. זה אפילו גרוע יותר. צניעות מזויפת. אז מה?". גוני התגובות שהיא צפויה לפגוש עולים בדעתה ('כל הכבוד לך' ו'טוב, זה מרתק', ו'מה
את כותבת'"), מפני שהיא עצמה מפקפקת בעיסוק (“התחביב") שבחרה לעצמה.
לאליס מונרו (ילידת  1931), זוכת נובל לספרות 2013, יש יכולת נדירה לעבד  אישיות חולפות לאירוע ייחודי. האבחנה החריפה שלה, שקטפה ניואנסים מיומה ומהתנהגותם של אחרים, הפכה את סיפוריה הקצרים לרומנים דחוסים, רוחשי חיים, שחוויות אוניברסליות עולות מהם. עובדה מדהימה היא, שמרבית הסיפורים מתרחשים בחבל ארץ שכוח־אל בקנדה, שעיירות קרתניות דועכות בו מתוך שמרנות והזנחה. ההוויה הנרקמת מסך הסיפורים מאופיינת בדלות אירועים, בתקוות נעורים שנגוזו, בשיממון ויזואלי ואסתטי, באקלים קיצי לוהט, מכלה. ובחצר האחורית של בית חווה מבודד או של בית לבנים, מחציתו התבניתית של מבנה דו–משפחתי, מתרחש הכל. הטריוויאלי והבנאלי מאבדים את סתמיותם והופכים להתממשות חד–פעמית בזכות התיאור של הגברת הזאת, שאולי לא ידעה בתחילת שנות ה־ 30 לחייה איך לנסח את העובדה שהיא סופרת.

הקובץ שלפנינו מגיש את האסופה הראשונה שמונרו פרסמה ב– 1968. יידומו עתה כל פסקני הספרות הנהנים לומר: אין מי שיקרא סיפורים קצרים. כל טענה מסוג זה תיהדף בכוח סיפור אחד בלבד של מונרו, וכאן יש 15 כאלה, שכל אחד מהם מעלה אל פני השטח התרחשות בחיי ילדה, נערה, או אישה צעירה בעיירה נידחת. הדמויות שונות והאירועים בחייהן מגוונים, אך ההוויה היא אחת. כל סיפור מדגים מחדש את אמנות הכתיבה הנהדרת של מונרו. את יכולתה לפתח פעולה פשוטה כגון הכנת קפה במטבח אפלולי לכלל מחזה רב הבעה.
לבד מאשר בסיפור אחד או שניים, אין כאן אירועים דרמטיים. לא העלילה כאן עיקר, אלא השתקפות הלך הרוח, ראשוניות החוויה הנעורית, האכזבה הנשית הטמונה בעצם ההתבגרות. נוכחים ההתפכחות הסתמית כמעט והאיום המוסווה אך מוחש של עולם המבוגרים. האינטראקציות בין מבוגרים לילדים מובאות
דרך פריזמה של מבוגרת שלא שכחה דבר. אך האישה הבוגרת המתארת את הילדה שאמה תפרה לה שמלה אדומה שנואה אינה מתיילדת, היא יודעת לבחור ובוחרת במילים חותכות במקוריותן כדי לבטא את תחושת הילדה.
כשמונרו מתארת חדר או מחשבה חולפת, או דודה קשישה, המילים שלה ייחודיות, נולדות רק למענה, קוראות בשם ספציפי להרגשה שחוקה: “פניה חלקים וחסרי הבעה כמו תפוח, חרף כל הפאניקה והכאוס שהסתירו מאחוריהם" (“השלום של אוטרכט"). בעניין זה מגיעה הצדעה למתרגמת שמצאה די מילים נכונות כדי שלא לאבד טיפת מונרו במזיגה לעברית.
מספרים על מונרו שהיא מרבה לכתוב גרסאות חדשות לסיפוריה. זה לא מתמיה. מכתיבתה ניכר שהיא מודעת ללא הרף לאינסוף הדקויות והחלופות לכל מצב ורגש בחיי אדם. הפשוט, מבחינתה, כל כך מורכב, שקשה לקבע לו תיאור אחד ויחיד.