מי שסקר בתחילת השבוע את שמי המזרח התיכון בחיפוש אחר משק כנפי ההיסטוריה, גילה שענני אבק ודולרים מערב הסעודית הסתירו אותו. אם היה משק, הוא נבלע ברעש המנועים והצופרים של המכוניות התקועות בפקק שאין לו סוף וסירנות השיירה המאובטחת לעייפה בין נתב"ג לירושלים. במסגרת המהומה על לא מאומה, התבלט מתוך ים המלל החלול והאינסופי אירוע מכונן אחד, שייצרב בזיכרוננו הקולקטיבי - הצילום המשותף של ח"כ אורן חזן עם נשיא ארה"ב, דונלד ג'יי טראמפ.  

אורן חזן צילם סלפי עם טראמפ

במה שונה הסלפי של חזן משאר האירועים האזוטריים של ביקור המלפפונים הזה, שכלל צילומי תקריב של הצבע המתקלף בארונות המטבח בבית ראש הממשלה, של שערה המתבדר ברוח של שרה נתניהו ושל היד הכועסת של מלאניה, שכנראה רק בשל חשש מדיווח מהשטח של יגאל סרנה, נמנעה מלזרוק את טראמפ מרכב השרד והסתפקה בסילוק כף ידו מידה באופן בלתי תקין פוליטית ופומבי להחריד.

בניגוד לכל יתר האירועים מסוגו, האקט של חזן היה אירוע מלכד ומתעל אלימות, ממש כמו משחק כדורגל בין אוהדי לה פמיליה לאוהדי בני סכנין. אירוע שבמחי הבזק סמארטפון אחד הצליח לאחד את עם ישראל המפולג. מימין ומשמאל זרמו הגינויים לנוכח האקט המחפיר, המביש וחסר הטקט - אינוסו מרצון של נשיא ארה"ב להצטלם עם חבר הכנסת חזן. הקונצנזוס היה מקיר לקיר. הגינוי היה טוטאלי, ללא נסיבות מקלות, ללא רחמים, בלי סיכוי לחנינה. עם שלם הגיב כמו פולנייה שיצאו מהשירותים שלה וניגבו את הידיים בווילון. הגיוון היחידי במקהלה המגדפת היה בעוצמת ההשתלחות ובכמות מילות הגנאי הנרדפות. 

שיא שיאי ההיסחפות היה הכותרת שדווחה בשם"הוושינגטון פוסט" על כך שישראל הפכה ללעג בעיני עולם ומלואו בשל מתקפת הצילום שלוחת הרסן על מנהיג העולם החופשי. אני חושש שאני שם את נפשי בכפי משום שאני מתכוון להפוך לסנגורו של ה"שטן", אורן חזן, כי, לטעמי, בין התעלול של חזן לבין המתקפה המתלהמת עליו בעקבותיו, המתקפה הרבה יותר מדאיגה ואפילו מסוכנת מהתעלול עצמו. המתקפה הזאת חושפת עדריות, היעדר חשיבה ביקורתית, שיפוטיות על פי סטריאוטיפים ולא על פי עובדות, וחמור מכל - היעדר מוחלט של חוש הומור.

לשבור את כללי הטקס

על שלושה דברים עמדה משנתו של זאב ז'בוטינסקי, המבוססת על צוואת שמשון: שימו עליכם מלך, קיבצו ברזל ולמדו שחוק. בעולם הפוליטי הצר שלנו אפשר לדבר על אופי המשטר והחוקה, אפשר לדבר על מרוץ החימוש ומדיניות הביטחון. אבל לפוליטיקה הישראלית אין מספיק ביטחון עצמי כדי ללמוד שחוק. אז נכון שהאקט של חזן, שומו שמיים, לא היה בדיוק פוליטיקלי קורקט, אבל בזה בדיוק טמון חנו. קצת קלילות לא תזיק באזור מוכה טרור ורצינות קדורנית של שואה מרחפת. צדק אורן חזן כשהציג את עצמו לטראמפ, כ"טראמפ של ישראל". הרי טראמפ עשה קריירה שלמה ורץ כל הדרך אל הבית הלבן על גבי קמפיין שכולו אומר די לתקינות הפוליטית. לצד התנהלותו של טראמפ בשנת הבחירות, וגם לאחריה, אורן חזן נראה כמו חתלתול מאולף. 

קבלת פני אורח רם מעלה ליד כבש המטוס, לאחר המתנה רבת שעות, היא בדרך כלל אירוע פחות מכופתר מאירועים אחרים. היא מתאפיינת, בין היתר, בהצגת אנשים בטון פחות פורמלי, ולעתים על דרך ההפרזה המחויכת. הסלפי של חזן נעשה, ולפי מראה עיניים גם נתקבל, בחינניות טבעית. בקיצור: אמות הספים לא רעדו, הטרמינל נשאר יציב, ומגדל הפיקוח אפילו לא התנדנד.

מדהים כיצד עד עתה לא נאמרה בענייננו מילה אחת מאזנת, שלא לדבר, חלילה, על מילה להגנתו של הסלפיסט. איך לא נאמרה בשום מקום מילה בשבחה של החוצפה ישראלית, כושר האלתור ואולי גם הכישרון לגעת בגבולות בלי לחצותם. האם הקנאה מדברת מגרונם של רבים, העוקבים אחר יכולתו הווירטואוזית של חזן להמציא את עצמו מחדש, להשתלט על זמן מסך, ליצור ספינים עם עונת המשך ב"ארץ נהדרת", לכבוש שטחי נדל"ן עצומים בגוגל ובפייסבוק, תוך הפגנת הומור עצמי ועמוד שדרה חזק במיוחד לנוכח גלי הביקורת שעולים עליו כנחשולי צונאמי?

איך נסביר את הדמוניזציה של הסלפי הלא מזיק של חזן, כמו היחס הצלבני כלפי שמלת ה"ירושלים של זהב" של מירי רגב לפניו? הרי מה שאנחנו רואים לנגד עינינו זה אדם או שניים, שמבינים את העולם הוויראלי, עולם הניו מדיה, עולם השיתופים בפייסבוק. האם כל חטאו של אורן חזן הוא בכך שהצליח לפצח את הקוד שהופך פעילות פוליטית למעניינת לכזו שאנשים רוצים לחלוק זה עם זה, שמעוררת הדים וגם צחוק בריא, שמשלבת הומור עצמי עם כושר ביטוי, שהופכת לתופעה שאפשר אולי לבוז לה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה? מי שמתבונן באובייקטיביות, יגלה שחזן מגלה, ולא בפעם הראשונה, כושר בכלל לא מבוטל של עמידה בלחצים, והוא עושה זאת בנינוחות מחויכת שובת לב.

באופן אישי, אני אדם שקרוב יותר לעולם של גינונים פולניים ולא של התנהגות מוחצנת ומתפרצת נוסח חזן, מירי רגב ואביב גפן. אבל חשוב לכולנו להכיל ולכבד סגנון אחר, גם אם הוא שונה ב־180 מעלות מסגנוננו שלנו. יכול להיות שהאינטרנט משנה את הדנ"א של העולם הפוליטי ושקצת עבר זמנו של האנדרסטייטמנט. אולי בעידן המסרים המידיים, הסגנון שישרוד הוא סגנון מלא תעוזה, צבע וחוצפה ישראלית, שדווקא עושה לנו טוב ומזכיר לעולם, שאנחנו לא צפויים, מפתיעים, לא תמיד הולכים בתלם, לא מצייתים לכללי הטקס ויודעים, בניגוד לעמים אחרים, גם לפעמים לא לציית לפקודות.