כשחיה ארד הגיעה ב־ 71' לנעמי שמר כדי לקבל ממנה את "על אם הדרך", שהפך לשיר של  סולנית להקת חיל הים הצטמררה. "זה לא היה רק המפגש בביתה בתל אביב, לאחר שהזמינה אותי אליה, אלא המילים שחיבר נתן אלתרמן", היא מספרת, "כשיר שעוסק בתקופת ההעפלה, ישר התחברתי אליו. אבי, משה, ניצול שואה שעבר מחנות ריכוז עם סיפורים מאוד קשים ועלה ארצה בהעפלה, טען לא פעם שהשיר נכתב עליו".

ארד, או חיה יונאי כפי שהיא נקראת כיום, לא בדיוק חלמה להיות זמרת. שנים רקדה בלט, ומי שסלל לה את הדרך לקריירת הזמר הקצרה שלה, כמו לג'ודי שוורץ, סולנית הלהיט "פרחים בקנה", היה צבי (קיקי) רוטשטיין, לימים ב"הכל עובר חביבי", שזימן אותן ללהקת "הצופים", שהקים בחיפה. במקביל רקדה בלהקת המחול העירונית.
בניגוד לשוורץ, וללא מעט זמרים יוצאי עיר הכרמל, ארד איננה תוצר של אחת מחבורות הזמר בניצוחו של אפי נצר. "אני לא מסוגלת לשיר במקהלה", היא אומרת, "אולי בגלל טראומה מבית הספר. הקול שלי קצת חריג, לטוב ולרע. יותר מדי דומיננטי, אומרים".

jhv trs

"צריך לדעת שהתהילה עלולה להיות זמנית". חיה ארד. צילום: מירי צחי
זה לא הפריע לה בלהקת חיל הים, שבה שירתה עם עודד בן־חור, סולן "חסקה", לימים איש משרד החוץ. "הייתה לנו להקה צבאית מדהימה, ללא אינטריגות", מעידה ארד, "אהבתי את הנסיעות המרתוניות שלנו ברחבי הארץ. השיא היה תמיד בארבע לפנות בבוקר, כשהיינו כבר סהרוריים לאחר שעות של נסיעה מכוחותינו בסיני. אז היו משתחררים הבלמים ובדיחות נהדרות היו מתעופפות בחלל האוויר חופשי־חופשי".

סבתא גאה

לאחר שחרורה מהצבא, היה לארד כל מה שצריך כדי להמשיך בקריירה, לרבות משרד אמרגנות ידוע וחוזה בחברת תקליטים. רק להושיט את היד ולקטוף. אבל הנסיבות הכתיבו מהלך אירועים שונה. לאחר שחזרה ממסע הופעות של יוצאי להקות צבאיות בתפוצות, פרצה מלחמת יום הכיפורים והיא הסתפחה לצוות הווי שחרש את סיני. בעודה ממלאת את חובתה, נמוג כלא היה חוזה ההקלטות שלה. במקום זאת הפכה למעין זמרת יצוא ויצאה תכופות להופעות בחו"ל. לאחר שתנופת "על אם הדרך" הלכה והתפוגגה, בנתה ארד קן משפחתי חמים, כשבגיל צעיר למדי נישאה לשמוליק יונאי, קבלן עבודות עפר בוגר הטכניון. הם הורים לדנית, עורכת דין במקצועה; לתום, שעושה דרכו לעבר הפוליטיקה; וליניב, רופא במקצועו. "בהם הגאווה שלי", אומרת ארד, כיום בת 62 , סבתא נמרצת לארבעה נכדים. "ויתרתי באופן מודע על הקריירה ונמנעתי מלהיסחף באופן טוטאלי למחויבות אליה. כשהבנתי שזה הולך להיות או־או, בחרתי במשפחה".
בדירה המטופחת של משפחת יונאי, על אחד ממורדות הכרמל, מזכרות רבות מנסיעותיה להופעות בעולם הגדול. שנים לאחר הלהקה, היא ממשיכה לשיר על אש קטנה. כשזקוקים בחיפה לאמן בטקס רשמי בעיר, קוראים לה לדגל. ארד מעורה בפעולות התנדבותיות, בפרט של קליטת עולים. "כשעולה פרויקט וולנטרי גדול, אני הכתובת", היא מעידה על עצמה, "וכשמבקשים ממני לשיר את 'על אם הדרך', חסר לי שלא". ארד עובדת בעיריית חיפה כמנצחת על פרויקטים באגף התרבות ומנכ"לית ועדת האימוץ של חיל הים, "החיל שמאז ועד היום הוא חלק ממני ואני חלק ממנו".
שנים השתעשעה ברעיון לחדש את ימיה כקדם ולהקליט אלבום משלה, אבל זה לא יצא. "אין לי תחושת החמצה", היא מדגישה, "אני מאוד שלמה עם עצמי. זמרות שעשו קריירה בזמן שבו כביכול נשארתי בצד הפסידו דברים אחרים בחיים. כבר הוכח לא פעם שלא כל הנוצץ זהב".
איך את מתייחסת לחיקוי שעשתה לך יעל פוליאקוב בטלוויזיה, בפארודיה על הלהקות הצבאיות? "בחיוך. לפי התגובות וההזמנות לראיונות על המסך, מתגעגעים לא רק ללהקות שלנו, אלא גם להווי של אז".
מעמדתה על היציע משקיפה ארד בשנים האחרונות על "כוכב נולד" ועל שאר תוכניות השירה: "אם הלהקה הצבאית הייתה ה'כוכב נולד' שלי ויצאתי ממנה בשלום, לאחר שהגעתי אליה מוכנה מהופעות בגיל הנוער, אני לא מקנאה באלה שמתפרסמים בבת אחת. אין ספק שהנחיתה בגבהים האלה היא מאוד קשה. מי שנכנס לסיפור הזה, צריך לדעת שגם אם יש כישרון אדיר, ויש אפילו תהילה זו עלולה להיות זמנית".