מי ששואלים, דנים מתפלספים בשאלה, איך ממשל ג'ו ביידן יהיה לישראל? טוב או רע? אכן דואגים לישראל ולצפוי לה בעקבות חילופי הגברי בבית הלבן וממשל חדש בארבע השנים הבאות. אבל הם אינם קולטים, מתקשים להפנים את המשמעות האמיתית, את האופי המהותי של השינוי בשלטון בוושינגטון.
הם לא אשמים. ארבע שנים של נשיאות דונלד טראמפ, מי שגם בכירים רפובליקנים מסכימים היום, שהיה הנשיא הגרוע ביותר בהיסטוריה המודרנית, סיחררה אותם, יצרה בעיניים הישראליות שלהם מה שאפשר להגדיר "חזות אמריקאית" מזוייפת ומטעה.
למעשה, עם תחילת עידן ג'ו ביידן בבית הלבן הסתיים עידן מעמדה של ישראל כמדינת-חסות של ארה"ב וישראל חוזרת למעמדה כמעצמה אזורית במזרח התיכון. המדהים הוא, שרבים בישראל מתקשים להבין זאת, להשלים עם זאת.
רבים בישראל כל כך נהנו והתענגו ממעמדה של ישראל כמדינת-חסות של דונלד טראמפ, כל כך אהבו את הליטופים והחיבוקים שלו, כל כך השתכרו מהמחוות שהרעיף על ישראל. הם לא שמו לב או שלא היה אכפת להם שישראל הפכה למדינת-חסות, לילד המפונק, לנצרך המועדף של הבית הלבן, של נשיא נכשל, לא מתאים, שעם כל יום ושבוע בתפקיד הפך לדמות נלעגת ודוחה.
ישראל צברה הישגים עצומים, הוכיחה יכולות אדירות, הפגינה איכויות חריגות בתחומים שונים הרבה-הרבה שנים לפני ששמו של דונלד טראמפ בכלל היה ידוע ברבים מחוץ למשפחתו. אבל בעיני ישראלים רבים, דונלד טראמפ היה זה שהפך את ישראל לנוכחת פוליטית, למורגשת מדינית, לישות חברתית במזרח התיכון ובקהילה הבינלאומית.
אמת ונכון, שהנשיא היוצא ויועצו הבכיר חתנו ג'ארד קושנר קידמו והשיגו את הסכמי הנורמליות עם ארצות המפרץ הפרסי ועם מרוקו. את התשתיות להסכמים האלה הקימו, יצרו, טיפחו והעצימו במשך שנים, באופן חשאי, חכם ויעיל, אנשים וגורמים ישראליים שפעלו בבירות ארצות המפרץ כנציגים של מעצמה איזורית. אבל בישראל אהבו את האקורד הסופי האמריקאי, את החותם של ג'ארד קושנר, את המהלך שאישרר את מעמדה של ישראל בושינגטון כמדינת חסות.
זה נגמר. לא רק דונלד טראמפ הלך. גם חתנו, יועצו הבכיר ג'ארד קושנר הלך. גם מי שכיהן כשר החוץ החילופי של ישראל מייק פומפאו הלך. אפילו שגרירו של טראמפ אצל המתנחלים, דיוויד שפירא, חוזר לארה"ב.
בעיני הנשיא ג'ו ביידן, בעיני שר החוץ שלו אנתוני בלינקן, אצל היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, אצל ראש הסי-איי-איי ויליאם ברנס, מדינת ישראל היא קודם וראשית כל מעצמה אזורית, דמוקרטיה מערבית מודרנית ומתקדמת, מדינה בעלת הישגים עצומים בתחומים שונים. במלים אחרות, מדינה חזקה ואיתנה, שאיננה זקוקה לפינוק מיוחד, לליטופים, למחוות ידידותיות.
כל הנזכרים לעיל ידועים כאוהדי ישראל. בכירים יהודים בקהילה בניו יורק שמכירים אישית ומקרוב את שר החוץ, את היועץ לביטחון לאומי ואת המיועד לראשות הסי-איי-איי, מדברים בשבחם ומציינים את תמיכתם הישנה בישראל. זה לא אומר, כמובן, שלא יהיו מתיחויות בין ישראל לבית הלבן או עם שר החוץ. אבל המתיחויות, אם ייווצרו, יהיו במסגרת של שיחות, של התייעצויות, של דיונים, של שיתוף פעולה.
בכיר דמוקרטי, הנמנה עם מקורביו של ג''ו ביידן, אמר לי בשיחה שלא לייחוס כי "בנושא עתיד הסכם הגרעין עם איראן, שר החוץ המיועד בלינקן, ג'ייק סאליבן וויליאם ברנס, שהיו מעורבים בגיבוש וניסוח הסכם הגרעין, ישתפו פעולה עם ישראל, יקשיבו ויביאו בחשבון כל דעה ועצה שישמעו מראש הממשלה נתניהו".
אבל, הוסיף האיש, "נתניהו צריך וחייב להיות זהיר מאוד ומאופק ביחסיו עם צוות הביטחון של הנשיא ביידן ולגלות התאפקות מרבית בדעות שישמיע בנוגע לעתיד ההסכם עם איראן. נתניהו צריך להיות זהיר, לא למתוח את החבל ולא לדחוף מהלכים".
זהו בדיוק מה שנדרש מראש מדינה הנחשבת כמעצמה אזורית ומקובלת ככזאת בבית הלבן ובצמרת מחלקת המדינה.