"שלום, אני לראיון העבודה".
"בבקשה, תיכנס. תרגיש בנוח".
"תודה רבה".
"אז לאיזה תפקיד אתה מתמודד?"
"לתפקיד שר".
"שר זו משרה בכירה. אתה בטוח שאתה מתאים? אולי עדיף להתחיל בקטן, בחבר כנסת?"
"אני בטוח שתמצאי שיש לי את הכישורים המתאימים".
"ביטחון עצמי זה חשוב. יש משרד ספציפי?"
"בהחלט – המשרד להגנת הסביבה".
"אתה מפוקס. זה יפה. טוב, אז תן לי את קורות החיים שלך".
"בבקשה".
"תראה, אני קוראת את מה שכתבת, ואני רואה פה הרבה ניסיון בהרבה מאוד תחומים, אבל אני לא מוצאת איפה כתבת את הניסיון שלך בטוקבקים".
"סליחה?"
"טוקבקים, אתה יודע. פייסבוק, אתרי חדשות, אתרי פייק ניוז. הכל הולך, אבל אני חייבת ניסיון בתחום".
"אני לא בטוח שאני מבין איך זה רלוונטי".
"אתה חי פה?"
"כן".
"במתרחש אתה מתעדכן?"
"ודאי, לא סתם אני פה".
"אז אתה לא שם לב שלתפקידים פוליטיים בכירים יש צורך בכישורי טוקבקיזם?"
"אני לא מבין. אני מביא עמי ניסיון, אג'נדה ברורה – "
" – באיזו מאה אתה נמצא? ממתי אלו פרמטרים? בעצם בשום מאה אלו לא באמת היו פרמטרים, פשוט החלפנו חלקית את כישורי הקומבינה בכישורי טוקבקיזם".
"אני באמת לא מבין. יש לי ידע רלוונטי לתחום, יש לי כישורי ניהול – "
" – אז אדוני יכול להיות מנכ"ל מעולה של המשרד להגנת הסביבה, אבל להיות שר? ממתי מקצועיות רלוונטית לתחום?"
"אבל למה רלוונטיים הטוקבקים?"
"בתחום הזה אתה חייב שידעו מי אתה, בעיקר בתפקיד שאתה מבקש לעצמך. אתה הרי לא רוצה להיות השר להגנת הסביבה כל החיים, אתה בטח גם תרצה להתקדם".
"אני מאמין שהמשרד להגנת הסביבה הוא המקום בו אוכל לתרום בצורה הטובה ביותר. יש פה גם עניין של שליחות".
"העניין הזה יעבור לך, הסר דאגה מלבך. אבל אתה צריך לחשוב קדימה".
"יש לי תכנית רב-שנתית".
"לא לזה הכוונה. תראה, כשאנחנו מקבלים אותך, אנחנו רוצים לדעת שאפשר לבנות עליך להרבה שנים".
"זו גם השאיפה שלי".
"מעולה. תסכים איתי שכדי שנוכל לבנות עליך להרבה שנים אתה צריך לדעת איך לשמור על קריירה פוליטית לאורך זמן".
"בהחלט".
"אז השיטה לעשות את זה היא טוקבקיזם".
"אני לא מבין, את רוצה שאני אלך ואגיב לכתבות?"
"לא לא, אל תדאג. אין לי שום כוונה לשלוח אותך להגיב לקליקבייטים. אבל בוא תזרום איתי: כשאני אומרת לך 'טוקבקיסט', איזו תמונה עולה לך בראש?"
"אדם עם הרבה מאוד זמן פנוי שמתבטא באופן משתלח, שטחי, פשטני ועם נטייה לחלק לטובים נגד רעים?"
"בול".
"מה בול?"
"ככה אתה צריך להיות. חושב שאתה מסוגל לזה?"
"אני באמת לא מבין".
"זרוק לי נושא".
"מה?"
"זרוק לי נושא, קדימה".
"אה... שוברים שתיקה?"
"דוגמה מעולה! מה דעתך עליהם?"
"שהם אמנם מאמינים בצדקת דרכם, אבל מן הראוי היה שהם היו פונים יותר לציבור הישראלי – "
" – חבורה של שמאלנים בוגדים גיס חמישי שילכו לעזה טפי עליהם".
"זה הקונספט?"
"בדיוק".
"אבל זה הרי הדבר האחרון שפוליטיקאים צריכים להיות".
"בעולם האוטופי החמוד שלך עם חדי הקרן והמילקשייק הטבעוני לכל פועל שלך אולי זה נכון, אבל אנחנו חיים פה במציאות. במציאות מחשבה מורכבת או ביקורתית רק תזיק לקריירה הפוליטית שלך. אתה צריך להיות מאוד ברור: שחור או לבן, טובים או רעים, ימנים או שמאלנים, הפועל או מכבי, גויאבה או אנשים עם חוש טעם".
"כן כן, הבנתי את הרעיון הכללי. אני פשוט מתקשה להאמין שהציבור באמת קונה את זה".
"אני לא אגיד שכל הציבור, אבל אתה בונה פה על אנשים שמצביעים בפריימריז, ומתוכם יש חלק נכבד שפשוט חולה על זה".
"הייתי מצפה מאנשים פעילים פוליטית להיות מסוגלים לחשיבה יותר מורכבת".
"כן, וגם היית מצפה מהעולם להתייאש מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל המנוולים האלו מתעקשים לנסות למצוא פתרון".
"ואם אני לא משתף פעולה עם המשחק הזה?"
"אז אף אחד לא שומע עליך, אף אחד לא מצביע לך בפריימריז, אתה מדורג במקום הארבעים, קצת מתחת לקאיה".
"כבר עשית ממני ליכודניק?"
"אל תדאג, גם במפלגת העבודה אימצו את השיטה הזו".
"ואם אני הולך למפלגה בלי פריימריז?"
"אז במקרה הטוב אתה במפלגת אווירה ששורדת כנסת אחת ובמקרה הפחות טוב אתה במפלגת אווירה ששורדת אפילו יותר ואז גם עלולים לזכור לך את הבושה. חוץ מזה, הרי גם במפלגות האלו אתה רוצה שהציבור ידע מי אתה, ואיך תשיג את תשומת הלב אם לא באמצעות טוקבקים נוטפי רעל?"
"זו המציאות, את אומרת?"
"אני לא אוהבת את זה יותר ממך, אבל זה המצב".
"ו... יש לכם אולי קורס הכשרה לטוקבקיזם?"
"זאת הגישה! בוא תן לי להראות לך מה יש לנו להציע..."