בימים אלו אנו מציינים חמישים שנה למלחמת ששת הימים – או אם להיות פחות עדינים, חמישים שנות כיבוש (כן, כיבוש) – ונראה שבשבועות האחרונים פתרון ישן-חדש עולה בשיח לגבי הסכסוך. עד כה היה נראה שהפתרונות השולטים בכיפה הם פתרון שתי המדינות – שהחשש העיקרי ממנו הוא הקמת מדינה עוינת בסמוך למדינת ישראל – או סיפוח ואזרוח מלא של הפלסטינים (בו תומכים אנשים כדוגמת רובי ריבלין) – שהחשש ממנו הוא יצירת מדינה דו-לאומית. מדי פעם עולה תכנית חלופית, כמו זו של נפתלי בנט מבחירות 2013, אבל מתי בפעם האחרונה הוא דיבר עליה? לאחרונה חברי כנסת מהימין, כאלו שמתנגדים למדינה הפלסטינית אבל גם לא רוצים מדינה דו-לאומית, מציעים בגל מתחזק דרך לנטרל את המדינה דו-לאומית: סיפוח, אבל בלי אזרוח.
טוב, להגיד "בלי אזרוח" זה לא מדויק, כי אותם חברי כנסת כן אומרים שהפלסטינים המסופחים יהיו אזרחי המדינה היהודית, אבל בלי זכות הצבעה ועוד כמה זכויות, כך שעל אזרוח מלא לא באמת ניתן לדבר פה. חייבים גם לומר שהפתרון הזה הוא לא המצאה של השנה האחרונה, אבל כן יש פה איזו פופולריות מתחדשת. ח"כ מיקי זוהר (ליכוד) הציע בראיון לערוץ i24news לספח את הפלסטינים, לתת להם זכויות מלאות, ורק את זכות ההצבעה להתנות במספר דרישות שהפלסטינים יעדיפו לא לעמוד בהן. ח"כ בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי) הציע בנאום בכנסת להציב בפני הפלסטינים שלוש ברירות: אלו שלא מוכנים לוותר על שאיפותיהם הלאומיות יצטרכו לבחור בין גלות לבין מלחמת חורמה במדינת ישראל, ואלו שיהיו מוכנים לוותר על שאיפותיהם הלאומיות יוכלו לחיות במדינת ישראל כאזרחים, אבל בלי זכות הצבעה ואולי עוד כמה זכויות. שניהם, כמובן, לא לבד בקרב נבחרי הציבור, והגיע הזמן לדבר על הפתרון הזה לעומק (על האופציות האחרות שסמוטריץ' מציע - וסימפטיות הן לא - אנשים רבים כבר כתבו בהרחבה ואני מעוניין לעסוק בפתרון הכללי שהחל לעלות בימין).
לפני שאפרק את הרעיון הזה בפני עצמו, יש לענות קודם לטענה שמושמעת בשמאל: "מה ההתרגשות הגדולה? הרי זה לא שעכשיו יש לפלסטינים זכות הצבעה". נכון, מהבחינה הזו הפתרון של זוהר וסמוטריץ' לא ישנה לפלסטינים יותר מדי. האמת? כמו שמציגים את זה, יכול להיות שזה אפילו ישפר את מצבם (על כך בהמשך). אבל, ישנה משמעות לכך שהדבר עולה כפתרון. הכיבוש אמור להיות מצב זמני. נכון, אין קבוע מן הזמני, והמצב הזה נמרח כבר חמישים שנה, אבל המדיניות המוצהרת לפחות היא שעושים מה שניתן כדי לסיים את המצב ושזה מתעכב כי המשא ומתן תקוע. כאשר עוד ועוד חברים בפרלמנט זונחים אפילו את מס השפתיים הזה ומציעים להפוך את המצב הזה לקבוע באופן רשמי, יש לדבר משמעות רבה, גם אם לא על מצב הפלסטינים באופן ישיר.
וכעת, לרעיון עצמו: לפני הכל, בפשטות, יצירת מצב של אזרחים ואזרחים סוג ב' (במקרה הטוב, תמיד ייתכן מצב של אזרחים ונתינים) היא דבר אנטי-דמוקרטי באופן מובהק ועבור אלו שהרעיונות הדמוקרטיים חשובים להם מדובר ברעיון מחריד. מה גם שזה לא באמת ריאלי: הרי לפי זוהר וסמוטריץ', לפלסטינים יהיו חירויות אזרח רבות. הפלסטינים כנראה לא ימשיכו לקיים יחסים רומנטיים רק בינם לבין עצמם, ובסופו של דבר גם יתחתנו עם הפלסטינים אזרחי ישראל/ערביי ישראל (כל אחד מהם עם ההגדרה שהוא נותן לעצמו), כאלה שיש להם זכות הצבעה. ומה יקרה אז? נותנים לפלסטיני זכות הצבעה? ולילדים - תהיה או לא תהיה? אולי נקבע את זה לפי השאלה מי האבא? ואפילו לא התחלתי להיכנס לשאלה בדבר זוגות מעורבים של ערבים ויהודים. איך מנהלים אפרטהייד כזה?
אה סליחה, סמוטריץ' ביקש שלא נקרא למצב בו נותנים לאוכלוסייה שלמה אזרחות סוג ב' "אפרטהייד", כי דמוקרטיה היא יותר מרק זכות הצבעה, ואולי לא מדובר בדמוקרטיה מושלמת אבל לא צריך להגיע עד למילה הזו. אוקיי, לא נקרא לזה "אפרטהייד". נקרא לזה "לקחת לקבוצת אוכלוסייה שלמה את האפשרות לקבוע את עתידה ללא אלימות". קצת ארוך אבל מתרגלים. נכון, בחירות כלליות ברשות הפלסטינית לא היו מאז 2005 ובמדינות ערב קשה לדבר על דמוקרטיה מושלמת, אבל זה לא רלוונטי. לא מדובר בתחרות עסקית בין מדינות, מדובר בזכויות שהמדינה דוגלת או לא דוגלת בהן. לפי ההיגיון של "זה לא שבמדינות ערב יותר טוב", אפשר לחייב יהודים שחיים בגולה לתת פרטים ביומטריים למאגר ממשלתי, כי הרי זה לא שבמדינת הלאום שלהם תהיה להם אפשרות אחרת (על המורכבות של היהדות כלאום נדון בפעם אחרת).
הלאה: מיקי זוהר דיבר על כך שלמעט זכות ההצבעה יהיו לפלסטינים המסופחים זכויות מלאות. סמוטריץ' דיבר בטוויטר על תשעים אחוז מהזכויות (ולכן זה לא אפרטהייד, לשיטתו). השאלה שעולה מכך היא מה יבטיח את הזכויות האלו. נכון, זכות הצבעה היא ממש לא מחסום בלתי חדיר מפני פגיעה בזכויות (ויעיד המעצר של אדם שנשא שלט מחאה בפתח תקווה למרות שלא הפריע לאיש), אבל כאשר אוכלוסייה היא מראש מעוטת זכויות אז הרבה יותר קל לפגוע בזכויות נוספות שיש לה. הרי מהרגע שיש קבוצה מסוימת שמראש חבריה סומנו כאזרחים סוג ב', ניתן להמשיך ולפגוע בה ספציפית, דבר שקצת יותר מסובך כאשר כל האזרחים נהנים מאותן זכויות (ושוב, יש להדגיש, זכות הצבעה בפני עצמה אינה ערובה לדבר ועל האזרחים לעמוד על המשמר).
עד שיגיע דור שלא הכיר את הכיבוש
אבל, כמובן, ייתכן שכרגע אני מדבר אל הקיר ושהזכויות של הפלסטינים לא מעניינים את האנשים שדוגלים ברעיון הזה. הרי אם הזכויות שלהם היו מעניינות אותם, כנראה שהם לא היו מציעים את הפתרון הזה מלכתחילה. לכן, חייבים גם לבחון את הצד הביטחוני של העניין: גם זוהר וגם סמוטריץ' בונים על הסכמת הפלסטינים לדיל הזה, שכן זוהר מציע לפלסטינים את זכות ההצבעה בתנאים מסוימים, כך שוויתור על זכות זו תהיה החלטה שלהם, וסמוטריץ' מציע לפלסטינים לבחור בין שלוש אופציות (אמנם מדובר בבחירה של הרע במיעוטו ולפלסטינים לא ניתנת אפשרות להתמקח על התנאים או האופציות, אך בסופו של דבר זוהר, סמוטריץ' וגם אחרים בונים על הסכמת הפלסטינים למצב). ייתכן גם שאם התכנית תצא לפועל כפי שזוהר וסמוטריץ' מציעים אותה – היינו הדבר היחידי שיבדיל בין הפלסטינים לבין אזרחי ישראל האחרים יהיה זכות ההצבעה – הרבה פלסטינים יסכימו לדיל הזה: חופש תנועה, הסוף לפשיטות ליליות של צה"ל, סוף לעוצר בחגי ישראל ועוד. "אז לא נצביע", הם יגידו, "מי ישמע שברשות היו בחירות כל ארבע שנים". יכול להיות שבהתחלה ייראה שזה עובד. בואו גם נצא מנקודת הנחה, לצורך הדיון בלבד, שהמדינה לא תפגע בזכויות שלהם יותר ממה שהיא תפגע בזכויות שלנו.
העניין הוא שבסופו של דבר יגיע דור פלסטיני שלא ידע את הכיבוש. פלסטינים שלא הסכימו לדיל, כי לא שאלו אותם, כי הם לא היו קיימים אז. הם יתחילו לשאול את עצמם למה לאנשים מסוימים יש זכות להשפיע על עתידם בעוד להם אין. הם לא ירגישו שמדובר עבורם בשיפור, הם ירגישו רק את האפליה. יכול להיות שבהתחלה הם יחליטו שזה לא מספיק חשוב, אבל ההתקוממות תגיע. גם המחאות נגד חוקי ג'ים קרואו בארצות הברית הגיעו בעוצמה גדולה רק כמאה שנה לאחר שהחוקים נחקקו, וגם לסופרז'יסטיות לקח זמן למחות מהרגע שזכות ההצבעה לא נהייתה עניין של רכוש. זה לוקח זמן, אבל זה מגיע בסוף. לרוב המחאות האלו מלוות באלימות: כאשר הסופרז'יסטיות נשאלו למה הן מתנהגות בצורה מיליטנטית ולא באמצעות הצינורות המקובלים, הן ענו שבלי זכות הצבעה חברי הפרלמנט לא יתייחסו לפניותיהן שיגיעו בצינורות המקובלים. מרטין לותר קינג אולי תמך באי-אלימות, אבל בנה על התנגשות אלימה עם השלטונות כדי להפעיל לחץ תקשורתי. בכל מקרה, יפה זה לא יהיה.
ואז מה? דיכוי משטרתי של הפגנה באופן חד-פעמי לא יעזור. אז משם נלך חזרה למשטר צבאי? מלחמת אזרחים? טרור? אז מה עשינו בכל זה? יכול להיות שמה שיקרה בעוד מספר דורות לא צריך להטריד אותנו יותר מדי (בעיקר בהתחשב בעובדה שעם שינויי האקלים קשה להבטיח שיהיה פה מישהו עוד כמה דורות), ועדיין מדינאים אמורים לחשוב גם עליהם. סמוטריץ' אמר בנאום שלו שאם ישראל תמשיך להבטיח לפלסטינים מדינה הסכסוך יימשך עוד מאה שנה. ייתכן, ויש מקום לדון על טיב פתרון שתי המדינות, אבל הפתרון של סמוטריץ', זוהר ואחרים - לא רק שהוא מבקש להפוך מצב לא דמוקרטי שכרגע קבוע רק בפועל לקבוע גם על הנייר, הוא מבטיח שהסכסוך יפרוץ מחדש עוד מאה שנה.