ממשלת ישראל החליטה לקצץ בחשמל לעזה, ואנשים רבים בתקשורת וגם במערכת הביטחון חוששים מכך שהדבר יוביל להסלמה ובסופו של דבר לפעילות האהובה על הקיץ – מלחמה בעזה. אם חס וחלילה אכן נגיע למצב הזה, פירוש הדבר הוא, כידוע - טילים, הפצצות, אזרחים הרוגים, חיילים ישראלים שנשלחים להרוג ולהיהרג (וכל זה רק בצד הישראלי, בעזה הרבה פחות כיף) וכמובן מתנגדים למלחמה שחוטפים מכות.



די ברור למה התמיכה במלחמה בקרב חלקים רחבים בציבור הישראלי היא יחסית אוטומטית מרגע שזו יוצאת לדרך: הרקטות שנורות מעזה ועוד סוגי טרור של חמאס שפוגעים באזרחי ישראל, העובדה שכמעט כל אחד מכיר איזשהו חייל שיישלח לשם, הרצון לחזק את ידיהם ועוד שלל גורמים. בהתאם, כאשר אנשים מעזים להשמיע קולות נגד המלחמה הם חוטפים על הראש – מטאפורית אבל גם מילולית. אי לכך, נראה לי שכדאי לנצל את ההזדמנות שהמלחמה רק נמצאת בפתח ועדיין לא פה, כדי להציע מספר שאלות שכולנו חייבים לשאול את עצמנו לפני שאנחנו נותנים לממשלה גב במלחמה הבאה.



1. האם נעשה ניסיון להימנע ממלחמה?


יש מלחמות שנעשות באין ברירה עבור אחד הצדדים. מלחמת העצמאות, למשל, כנראה לא הייתה משוש נפשה של ההנהגה הישראלית. מצד שני, יש גם מלחמות שהיה אפשר לוותר עליהן לחלוטין, כמו מלחמת לבנון הראשונה. מלחמה היא עניין קיצוני ולרוב קטלני, ולכן כאזרחים שנוקטים עמדה עלינו לשאול את עצמנו אם מלחמה שנכנסנו אליה היא באמת המוצא האחרון או שנכנסו לסיטואציה הזו בעיניים עצומות לרווחה. אפשר להתווכח אם כדי להימנע ממלחמה צריך לספק לעזה חשמל, אבל זו שאלה שצריך לשאול ולא לצאת מנקודת הנחה אוטומטית שישראל צודקת באופן מוחלט (ולא, זה שממשלת ישראל לא מחזיקה בכל האמת לא הופך את חמאס ללוחמי חופש). מעבר לכך, יש צורך לבדוק אם חלון ההזדמנויות לפתרונות שלא כוללים מלחמה נסגר לחלוטין (ואז אולי תהיה הסכמה בלית ברירה למלחמה, אבל לאחר מכן יהיה צורך באיזשהו מוטי אשכנזי שיישב על מדרגות הכנסת) או שעדיין אפשר להימנע ממלחמה.



2. מה המלחמה הזו אמורה להשיג?


קרל פון קלאוזביץ ידוע בקביעתו ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". לממשלת ישראל אין ממש מדיניות לטווח הרחוק ביחס לעזה (או ביחס למשהו), מלבד איזשהו ניסיון לשמר את הסטטוס קוו (למעט יוזמות בודדות, כמו התכנית של ישראל כץ, שאולי יש מה לבקר בה אבל היא יותר ממה שהממשלה מציעה). בהתאם, המלחמות בעזה לא באמת מביאות שינוי אסטרטגי אלא בעיקר מבקשות לשמור על יחסי הכוח, ולכן הן לא מביאות עמן בשורה יותר גדולה מחיסול המנהרות או הורדת איבר נוסף למוחמד דף. העניין הוא שהסטטוס קוו הזה כולל בין השאר, ובכן, את המלחמות האלו. מההתנתקות ב-2005 ועד היום התקיימו בעזה ארבע/ה מלחמות/מבצעים (גשמי קיץ, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) – סך הכל בממוצע מלחמה כל שלוש שנים. כמו שזה נראה כרגע, המלחמה החמישית עומדת להגיע בדיוק בזמן. כל אלו מעלים ספקות לגבי השגת מטרת ה"הרתעה" האמורפית. לכן, אם אכן המלחמה הזו תפרוץ (ונקווה שלא), הממשלה צריכה להציע איזשהו שינוי אסטרטגי באמצעות המלחמה הזו, משהו שלפחות ינסה להבטיח שלא נמצא את עצמנו שוב באותה סמטוכה עוד שלוש שנים.



3. האם המטרה מקדשת את האמצעים?


נגיד שהממשלה הציבה מטרה לשנות את המאזן האסטרטגי באמצעות מלחמה. עדיין, מלחמה היא עסק מלוכלך, עם הרוגים לשני הצדדים. גם בעמוד ענן, שהיה מבצע יחסית מצומצם ובלי כניסה קרקעית, נהרגו שני חיילים ועוד ארבעה אזרחים ישראלים, וזה בלי להזכיר את תושבי עזה (הלא מעורבים) שגם הם בני אדם. לכן, צריך גם לשאול לא רק אם יש למלחמה הזו מטרה אמיתית, אלא אם המחיר שעשויים לשלם על המטרה הזו שווה את זה.



השאלות האלו, והצורך לא לתמוך אוטומטית במלחמה הוא חשוב. כמובן, הידע של רבים מאיתנו לגבי עזה או מלחמות מוגבל ולא תמיד יהיו תשובות מלאות או מדויקות, אבל השאלות עדיין צריכות להישאל, והממשלה צריכה לתת תשובות במגבלות האפשר. מלחמה היא עסק מלוכלך וקטלני שאפשר לדעת איך נכנסים אליו אבל קשה לדעת איך יוצאים ממנו (מישהו חשב שצוק איתן יימשך כל כך הרבה?). כמו כן, אי-תמיכה במלחמה אין פירושה אי-רצון שהחיילים יחזרו הביתה בשלום, אלא דווקא להציל חיים (כן, גם של עזתים). גם אין פירושה חוסר רצון שתושבי עוטף עזה יוכלו לישון בלי פחד מאזעקות, אלא דווקא שייעשה משהו שיביא להם לשקט אמיתי, בלי שינה במקלטים כל שלוש שנים. מהסיבה הזו, אין שום סיבה לתת לממשלה צ'ק פתוח בעניין הזה, גם אם אנחנו מאמינים שלא מדובר במהלך ציני. אם עבור הממשלה אנו מספיק טובים להיכנס למצב הזה כל שלוש שנים, אנחנו גם אמורים להיות מספיק טובים כדי שיספקו לנו תשובות למה אנחנו נכנסים למצב הזה כל שלוש שנים.



או שאולי לא נחכה שטילים יתחילו לעוף מעל הגדר, אלא ננהל דיון על כל העסק הזה כבר עכשיו.