אשרף, רועה צאן בן 15, התעוור וכף ידו נקטעה. מוחמד (42) היה בהרדמה כללית בטיפול נמרץ במשך שבועיים וכשהתעורר גילה שאשתו ובנו מתו. אלו שני מקרים בלבד מבין כ־600 פצועים סורים שטופלו בשנתיים וחצי האחרונות בבית החולים ע”ש רבקה זיו בצפת. הם מגיעים מבולבלים, הלומים מכאב על הבית שלא ישוב להיות כשהיה, על הגוף הפגוע והנפש השבורה.

מאחורי הפעילות ניצב צוות המחלקה לעבודה סוציאלית בבית החולים, שזכה בשבוע שעבר באות הוקרה של הקרן לידידות בטקס חגיגי שנערך במשכן הכנסת. לאורך השנה פועלת הקרן בצמידות לעובדים הסוציאליים בישראל ומספקת מענה לצרכים שונים, והייתה זו הזדמנות להפנות זרקור אל חלקם. מאחורי המילים הגדולות “פעילות פורצת דרך בתחומי הקהילה, שירות חדשני ויצירתי בטיפול הפסיכו־סוציאלי” מסתתרים אתגרים לא פשוטים: חלק מהפצועים רואים בישראל מדינת אויב. בהיעדר מלווה צמוד, רובם סובלים מבדידות קשה. הם זקוקים, פרט לטיפול רפואי אינטנסיבי, למענה טיפולי־רגשי המותאם לשפתם ולמצבם, לנוכח חשיפתם לאובדן יקיריהם בעת פציעתם והפציעה הטראומטית המובילה לעתים לנכות קשה.

במרץ 2013 הובהלו לבית החולים שבעה אזרחים סורים שנפצעו בקרבות מעבר לגבול הגולן. השבעה סימנו את ראשיתה של מדיניות חדשה מול סוריה העקובה מדם, ומאז הפך הדבר למחזה שבשגרה בבתי החולים בצפון הארץ. “אנחנו בית החולים היחיד שפועל מעבר לחלק הרפואי גרידא ושמפעיל את השירות שעליו קיבלנו את הפרס. בית החולים לומד בהדרגה איך להיערך”, אומר יניב בן שושן, מנהל השירות לעבודה סוציאלית, “ראינו שאחרי שהמאושפזים עברו למחלקות השונות, נכון יותר שיהיה לרכז את הטיפול אצל עובד סוציאלי דובר ערבית וגבר. חלק מהפצועים לא ידעו איך להתנהג כלפי נשים צעירות.

העובד הסוציאלי פארס עיסא הרים את היוזמה הזאת למשהו שלא קיים בארץ. עם הזמן, הודות לתרומות מצוות בית החולים, הוא גייס בגדים לפצועים שהגיעו בלי בגדים. היום כבר יש לנו מחסן של כל מה שנדרש. פארס הדריך סטודנטים לעבודה סוציאלית דוברי ערבית ממכללת צפת וממכללת תל חי, שעוזרים לנו בהפגת הבדידות של אותם פצועים”.

עם קבלת ההודעה על הגעתם של פצועים מופעל בבית החולים נוהל פצוע קשה, והפצועים, חלקם במצב מסכן חיים, מועברים ליחידת הטראומה לאבחון מהיר של כירורג המנהל את האירוע.

בצוות המחלקה לרפואה דחופה ישנו תמיד לפחות דובר ערבית אחד כדי להקל את התקשורת עם הפצועים. עיסא, רכז הטיפול הפסיכו־סוציאלי בפצועים הסורים אמון בין היתר על הקשר עם הצלב האדום ועם עמותות שונות המסייעות בגיוס משאבים לטובת רכישת פרוטזות, ביגוד ומוצרי היגיינה ובגיוס מתנדבים. קבוצות מחו”ל מגיעות ללמוד על הפעילות ההומניטרית, שעלויותיה על פי דוח משרד הבריאות עומדות על עשרות מיליוני שקלים.

“אנחנו מחכים להם בחדר כשהם מגיעים לבית החולים. בחדר הטראומה אני נמצא, מדבר איתם בערבית ומסביר להם על כל פעולה שמתבצעת בגופם”, מסביר עיסא, “אני לוקח מהם מידע ומעביר לרופאים ולצוות. זה שם אותם במצב של שליטה על גופם וזה מוריד קצת לחץ. אם יש משפחה בחוץ, אני יוצא אל בן המשפחה ומעביר את המידע. אני משתדל לבקר אותם כל יום, להביא להם רדיו, ספרים, שולחן שש בש, קלפים, ספרי דת. יש לי שיחות קרובות איתם. אני מנסה לשבת איתם בחוץ ולשוחח איתם כדי לעזור להם למצוא את הכוחות שנשארו להם. לילדים אני מביא טאבלטים ולוקח אותם לכיתות שבית החולים מפעיל. חשוב לתת את הטיפול שיתאים לחולה”.

הציוד שמספק עיסא נשען על תרומות של אנשים פרטיים מהארץ ומהעולם ששמעו על הטיפול באמצעי התקשורת. “הטיפול הפסיכו־סוציאלי הייחודי הזה ניתן כחלק אינטגרלי מהשירות הרפואי, הסיעודי והפרא־רפואי המעולה”, אומר בן שושן, “כבן דור שני לניצול שואה, שניצל בזכות אזרחים צרפתים טובים, אני רואה בהושטת היד הזאת של כולנו כאן למען הפצועים הסורים מעין החזר חוב מוסרי לאדם במצוקה נוראה באשר הוא אדם. וכמובן, זהו חלק בלתי נפרד מעשייתנו המקצועית כעובדים סוציאליים במערכת הבריאות של מדינת ישראל”.