מ׳, תושב מזרח ירושלים, מעולם לא ביקש סיוע מגורם כלשהו. במשך שנים ארוכות, הגבר, שזכה בין היתר לקבל את אות נשיא ארצות הברית ג׳ימי קרטר, עבד בקונסוליה האמריקאית בדמשק, בלבנון ובירדן ואפילו בבית הלבן.



בשלב מסוים הוא חזר לירושלים בתור קשב בקונסוליה האמריקאית. מ' היה אדם משכיל ודיבר חמש שפות, בהן כמובן גם עברית. שלוש בנותיו עזבו את הארץ וגם כאשר היה חולה ותשוש טיפל מ' ברעייתו, שהייתה מרותקת למיטתה. הוא פרסם כפרילנס טורים חברתיים בעיתונים כמו ״אלקודס״ ו״אלע'ד״. כיוון שלא הייתה לו פנסיה מסודרת העוני הלך והתגבר. בהתחלה סירב מ' לקבל סיוע ואמר ״כל עוד יש לי לחם ומים מצבי מצוין". למרות זאת, בשלב מסוים הוא החל להיעזר בתוכנית הלאומית ״בכבוד ובידידות״ שמפעילה הקרן לידידות בראשותו של הרב יחיאל אקשטיין. וכך, עד פטירתו לפני כשבוע בגיל 83, קיבל מ' מנות מזון מדי שבוע, כל שבוע, במשך שנתיים.



מ' הוא רק דוגמה אחת למאות קשישים המתגוררים ביישובים ערביים בארץ שנעזרים בתוכנית של הקרן, המיועדת לגברים ולנשים מעל גיל 75. התוכנית התווספה, באמצעות ״קופות הידידות״, ליתר הפעילויות של הקרן באותם יישובים בשנת 2014.



במקור אמורה הייתה התוכנית לסייע לבני 80 ומעלה, אולם בקרן הוחלט להגמיש מעט את הקריטריונים במזרח ירושלים בשל תוחלת החיים הקצרה יותר של הקשישים המתגוררים בה. כמו כן, התוכנית מופעלת בקרב קשישים שמקבלים קצבת זיקנה והשלמת הכנסה, וקשישים המוכרים בלשכת הרווחה.



כ־350 אלף בני אדם מתגוררים במזרח ירושלים, מתוכם כ־300 אלף בעלי מעמד של תושבי קבע, שחיים ב־27 כפרים המתפרשים מסביב לעיר העתיקה, מצפון ירושלים עד דרומה. המציאות שלהם מורכבת, סבוכה וייחודית בהשוואה לתושבי הגדה המערבית והמגזר הערבי בישראל. על פי מסמך של מכון ירושלים לחקר ישראל, מדובר ב״חברה מפוצלת ופסיבית מבחינה פוליטית, חסרת הנהגה מאוחדת וללא גופים ומוסדות חברתיים תרבותיים מייצגים״. עוד נכתב כי רוב האזרחים המתגוררים במזרח ירושלים ״חיים בעוני ובחוסר תקווה. סביבתם מאופיינת בתשתיות ירודות, השירותים שניתנים להם רחוקים מלספק את צורכיהם, מעמדם האזרחי־משפטי אינו בטוח והם חשים קיפוח והדרה״.



בשנים האחרונות חל בחברה המזרח ירושלמית גידול במספר מקרי הגירושים, באלימות בין בני זוג וכלפי ילדים, בהזנחת ילדים וגם באלימות כלפי קשישים. רוב האוכלוסייה מוסלמית. 46 אחוז מתוכה הם צעירים מתחת לגיל 18, 36 אחוז מובטלים ו־51 אחוז חיים מתחת לקו העוני. מתוך 11,500 קשישים 4,190 הם מעל גיל 75. רק 2,581 מתוכם מטופלים בלשכות הרווחה. היתר לא מגיעים ללשכות מפאת הבושה, או בשל חוסר ידע על זכויותיהם הבסיסיות. לא פחות מ־80 אחוז (!) מתקיימים מקצבת זיקנה ומהשלמת הכנסה. 604 קשישים נעזרים בעזרה המוענקת להם על ידי הקרן לידידות.



מעמדם של מקבלי הסיוע שנחשבים לתושבי קבע הוא אפילו גרוע יותר. הם מוגדרים בתור ״חצי שקופים״. לדברי יסאר אל אסד, רכז השטח של התוכנית ״בכבוד ובידידות״ במזרח ירושלים ויתר היישובים במגזר הערבי, האנשים האלה הם ״אזרחים סוג ב' או ג'״. הוא מסביר כי ״בתור בעלי דרכון ירדני אין להם זכויות של ממש. מצד שני, הם נתפסים בעיני התושבים ברשות הפלסטינית כבוגדים כי יש להם תעודת זהות כחולה, ואילו מבחינת מדינת ישראל אינם אזרחים אלא תושבים. בנושא הרווחה מטפלת עיריית ירושלים, ואת השמות אנו בקרן מקבלים דרך לשכות הרווחה של העירייה. אנחנו מביאים בחשבון את פערי המנטליות והתרבות המאפיינים כל אזור: אדם מבית חנינא הוא בעל רקע תרבותי שונה מאשר אדם בג'בל מוכבר״, מסביר אל אסד, פיזיקאי ומתמטיקאי בהשכלתו ואיש חינוך.



לדבריו, הקרן לידידות מעניקה ארבעה סוגים של סיוע לאותם נזקקים: מנות אוכל מצוננות המובאות לבתיהם, חבילות מזון, כרטיסי קנייה ברשת מזון בעיר ורכישת תרופות למוטבים של קופות החולים מכבי וכללית. נוסף לכך מסייעת הקרן ברכישת מוצרי חירום - מוצרי חשמל, ריהוט, אביזרים רפואיים כמו הליכון, כיסא גלגלים, ביגוד, הנעלה, משקפיים, טיפולי שיניים, ״והכל מהיום למחר״, הוא מדגיש.



הקרן מעניקה יותר מסיוע חומרי בלבד. היא מפעילה פרויקט לצורך הפגת הבדידות של אותם קשישים, באמצעות מתנדבים שמגיעים על בסיס שבועי לבית הקשיש לבילוי משותף. פעילות נוספת היא הקמת ״פינת ידידות״ במועדון קשישים ותקצוב פעילויות. ״בכל מזרח ירושלים יש בניין אחד, ברובע הנוצרי, שמיועד להיות מועדון לקשישים״, אומר אל אסד. ״יש מועדונים אחרים, אבל הם לא מיועדים אך ורק לקשישים. הגילוי הזה היווה עבורי שוק גדול.



״כאשר הקשישים מקבלים את העזרה מהקרן נדמה שיש מעט תקווה. במגזר הערבי יש ירידה חדה מאוד בהתייחסות ראויה לקשישים. פעם הקשיש היה ראש הפירמידה. עכשיו, כל יום שעובר אנחנו רואים את זה פחות ופחות״, מספר אל אסד, ״אני רואה את העצב שלהם בעיניים, אפשר לראות דמעות. התקווה הזו כפולה: רוב המתנדבים שלנו, 150 במספר, הם בני נוער צעירים. תמיד יש תקווה. אסור לאבד אותה, אחרת בכלל לא יהיה טעם לחיות״.