אחרי כמעט שנתיים של צפייה מבועתת בנציגים המכוערים, הקולניים והמטורללים של הפוליטיקה האמריקאית, ובעושי דברם שקידמו אותם מדי יום בלהקות זאבים עם ניבים חשופים כבליל ירח. אחרי מה שכולם מסכימים שהייתה מערכת בחירות מפלגת, ירודה ומעוררת חשש לעתידה של אמריקה מאז החלו לשדר פוליטיקה וכנראה הרבה לפני כן. אחרי יותר מדי מלהגם והגותם של עשרות מתמודדים שאמרו את הדברים מקפלי האוזניים ומהפכי הקרביים, לפני שעלה עליהם קומביין בצבע תפוז והדיח אותם מבמת ההיסטוריה, מדדים ומלקקים את פצעי האגו המדממים שלהם.

אחרי שמי שנגזר עליו או התנדב לבהות בהצגה המכוערת בתבל עד שלא ידע מתי הוא הוזה כמו על סמים מעוותי מציאות או צופה במציאות הפוליטית בגרסת 2016 שלה וניסה להיצמד בכוח למה שקסם לו באמריקה, כמי שזה מקרוב בא או חי בהחלטיות אדנותית את המנטרה שאינה מחזיקה מים שלפיה אמריקה היא האומה הגדולה והמוצלחת בתבל (היא לא).

אחרי כל אלה ועמוק בתוך הישורת האחרונה של המרוץ, אחרי ששני המתמודדים הגריאטריים נכנסו לאצטדיון עם צליעה מודגשת וכאבים עזים בצד, בסוף המרתון שלעולם לא יהיה אפשר להסיר את מראותיו הקשים מהקרנית הקולקטיבית, ואחרי שהסקרים התייצבו על פער יציב ותקדימי למדי לטובת המועמדת הדמוקרטית בכל המדינות שהיא חייבת לנצח ובכמה שהראו נטייה לעבור ניתוח לשינוי זהותן. אז התגנבה לדיון הכרזה אגבית מטעם ראש ה–FBI ג'יימס קומי, האיש שהוריד את גברת קלינטון מהעץ חצי שנה קודם לכן - לא לפני שהמיט עליה עינוי של אלף חתכי מיילים - שממנה עלה שבעקבות הסתעפות בחקירה נגד סוטה המין הוויראלי אנתוני ווינר, שהוא במקרה גם בעלה בנפרד של הומה אבדין האישה המקורבת ביותר לקלינטון, התגלה מצבור מיילים שעיני הבולשת טרם שזפו קודם (או שזפו וטרם השוו). חשיפה שחייבה לשיטתו של קומי גילוי נאות והכרזה פומבית, שהזכירו לי את טיל הכתף שתכננו לירות אנשי "ספטמבר השחור" במטוסה של גולדה מאיר ומזימתם סוכלה.

קלינטון שאינה מתביישת בזיקתה האידיאולוגית לגולדה, חטפה את הטיל של קומי במנוע הימני. אנשיה הצליחו להנחית את מטוסה ללא אבידות מיידיות בנפש, אבל בכירי הקמפיין הנדהמים הסתובבו באתר נחיתת האונס שעה ארוכה מפלבלים בעיניהם, כשהם תוהים כמה עלתה להם הכרזתו של קומי, שנאמרה בניגוד לשיקול דעתם של בכירים במשרד המשפטים. לפעמים האנשים השקולים ביותר הם מי ששולפים בטעות את נצרת הרימון בתוך חדר המלחמה. אבל זה הסיפור של אתמול.

זו אינה הפעם הראשונה שאני טוען שעם תוצאות הבחירות הללו ייאלצו אזרחיה לחיות במיידי - במקרה הטוב הן יגיעו לסופן בעוד ארבעה ימים אחרי שגררו את אמריקה בתעלות ביוב פתוח בגרסה עדכנית של ווטרבורדינג - אבל הניתוחים ההכרחיים, הקריטיים והמאלפים יחכו להסבריהם המלומדים של היסטוריונים ועיתונאים רציניים. הישמרו מספרי בזק חודשים ספורים אחרי הבחירות. אלה יגישו את הסחורה העיתונאית הישנה כמו ירקות בסופר שריססו אותם במים. חכו בסבלנות לספרים שייקח שנה–שנתיים לחקור את הנושא ולכתוב אותם.

כרבים אחרים אני דואג לאמריקה של 9 בנובמבר. גם אם אני יודע מי יעבור להתגורר בבית הלבן ב–20 בינואר 2017, יהיה לו קשה עד בלתי אפשרי למשול. רק מישהו כמו "אין–דרמה אובמה" בעל שיווי משקל נפשי וטמפרמנט נדיר, הצליח לעשות טוב ולשרוד גבעת קפיטול מסוכסכת ותגרנית שהוא הניח לה להחליק על גבו, והציג בתום שתי קדנציות את התוצאות הטובות ביותר שנשיא בסיטואציה כה בלתי אפשרית יכול היה להציג. נשיאים בשר ודם ייאלצו לכרסם את רגלם ולהשאיר אותה מאחור כדי להשתחרר ממלכודות הדובים המפוזרות על השטיח במשרד הסגלגל. כמובן שקריטי לעתיד המיידי מי זה יהיה. אולי אפילו הבדל קשה לעיכול בין להיות לבין לחדול. אבל השאלה הקיומית באמת היא כיצד מחזירים לתיבת פנדורה את רוחות הרפאים שיצאו ממנה והחלו צוברות נוכחות בטיפוחו של הגנן השקדן דונלד טראמפ. אמריקה מפולגת, פצועה ואלימה צריכה להטריד יותר מאשר את 340 מיליון אזרחיה. היא תטיל צל כבד גם על ספלי הקפוצ'ינו בבתי קפה בתל אביב.

"רק מישהו כמו 'אין–דרמה אובמה' בעל שיווי משקל נפשי וטמפרמנט נדיר, הצליח לעשות טוב ולשרוד גבעת קפיטול מסוכסכת ותגרנית". צילום: רויטרס"רק מישהו כמו 'אין–דרמה אובמה' בעל שיווי משקל נפשי וטמפרמנט נדיר, הצליח לעשות טוב ולשרוד גבעת קפיטול מסוכסכת ותגרנית". צילום: רויטרס

***

על זה נאמר איפה הנטר ס. תומפסון כשצריך אותו. הוא עדיין מת. כבר עשר שנים. אבל היכן שהוא נמצא, אני מעדיף לחשוב עליו שותה מינט ג'ולפ ומעשן סיגריה בפומית במועדון עיתונאים מתים ספון עץ שרק מעטים באים בדלתו, ומצטער צער רב על אותה ירייה נמהרת בראשו כאשר הכאב והייאוש כיבו לו את המנוע. בכל תקופת הבחירות האינסופית הזאת לא קראתי ולו טקסט אחד שגירד את קרסולי תומפסון. זה אינו מבזק חדשות פורץ; הפרינט גוסס על ראש המקיימים אותו, ומכיוון שאף אחד מאיתנו לא היה מעולם תומפסון, חסרונו מורגש ככאב קטיעה ותחושה של רגל היכן שנותר גדם. כמה כותבים שהיו מתנשאים למשימה ומפענחים את תפקידם טרם הביזיון התקשורתי הגדול, היו עושים את כל ההבדל עבורי. תחושה חסרה שיש מי שנותן פתחון פה לדברים שריסקו אותי בשנתיים האחרונות והכריחו אותי לחשב מחדש את יחסי לאמריקה.

אני מאמין באמריקה המתקנת נתיב ברגע האחרון, ונותרו לי כמה ימים להיות צודק. השאלה הזוללת בפה גדול כל מה שזז היא מה יהיה אם אוכלוסייה מסוימת תתכחש באלימות לתוצאות הבחירות. זאת בעצם השאלה האמיתית. אמריקה הוכיחה לפני 150 שנה שהיא מסוגלת להפיק מלחמת אזרחים כהלכתה שבה הרגו נערים בני אותה משפחה איש את אחיו. מלחמת האזרחים אינה לקח. היא משל. ואף אחד לא לומד מההיסטוריה. לא באמת.

כצפוי, הצליחו השוודים ליצור קשר עם בוב דילן שנשמע נרעש ופטפט כזוכה אירוויזיון ב"גארדיאן" הבריטי. אבן הוסרה מלבי. מה שלא יהיה, הנובל יגיע ליעדו. אני האחרון שאהיה מופתע אם יגיע דילן לטקס כמו חתן לחופה. הפרס הזה הפך פתאום לדבר ההגיוני ביותר באמריקה. נסו לגשר על הפערים המנטליים בין דילן וטראמפ. כאשר דילן התגרש הוא כתב אלבום מדהים בשם "Blood On The Tracks". כאשר טראמפ התגרש וגם לא, הוא חפן, תפס, נישק וצבט.

***

בחיפוש אחרי נקודות אור באפלה, לא ידעתי את נפשי מאושר כאשר ביום חול בצהריים הפציעה שריל קרואו (הוכחה שהעדפותי שונות משל טראמפ) ב–CNN בעיצומה של ברברת הבחירות. זה היה כה מפתיע שלקח לי קצת זמן להבין מה לרוקרית בבית המקדש. כמו שאמרה מריאל המינגוויי לוודי אלן ב"מנהטן": "לפעמים צריך להאמין באנשים". קרואו פרשה את תלונתה המנומקת בדבר אורכן המייגע והבלתי נסבל של הבחירות ועשתה נפשות ליוזמתה לקצר אותן. זה היה כמו מימייה בגיהינום.

קרואו התלוננה על כך שהמרוץ לנשיאות משתלט על השיח הלאומי במשך כשנתיים ובגלל אופיו הפלגני והאלים הוא מפזר שנאה ומקצין עמדות במשך זמן רב מדי. "זה נמשך זמן כה רב עד שאיננו לומדים יותר שום דבר חדש על עמדות המועמדים. אנחנו חשופים זמן רב מדי לסנסציות ולשיח מקהה תחושות ולשנאה רבה. אמריקה קיבלה מנה גדולה של חוסר כבוד במהלך הקמפיין וכיעורו מסית אותנו איש נגד רעהו עם מצע הבלותי ועידוד פחדים". זה, בקצרה, נוסח העצומה שכתבה קרואו ושעליה היא מחתימה את מי שמסכימים איתה. עד עתה חתמו 35 אלף אמריקאים. "חובה לקצר את הבחירות באופן משמעותי ולדרוש התנהגות טובה יותר מעצמנו ומנציגינו".

***

אף אחד, גם לא ישישים צלולים בני 100 פלוס, לא זוכר בחירות מכוערות, משולחות רסן, שטניות, הרסניות לטווח ארוך וכה לא ענייניות מבחירות 2016. חישבתי ומצאתי שהייתי באמריקה, בשהות או בביקור, בכל מערכת בחירות מאז קרטר נגד פורד ב–1976. עבורכם זה 40 שנה; עבורי זה רוב חיי.

אף אחד לא ידע להסביר מדוע איש דתי וירא שמיים כקרטר התראיין ב"פלייבוי" ואמר כי "בלבו הוא חושק בנשים אחרות". לא היה די באמריקה הכנה ההיא כדי למנוע ממנו את הנשיאות למרות ניסיונות נואשים לעשות מדבריו צימעס. אני זוכר כמה מבועתים היינו ממועמדותו של רונלד רייגן. כמה נראה נלעג בעינינו ששחקן קולנוע מליגה ב' שהכוכב הגדול ביותר מולו שיחק היה שימפנזה, רוצה לחגור את האקדחים ולצאת לרחוב המאובק כדי לשלוף נגד "אימפריית הרשע". הסקרים נתנו לו סיכויים נמוכים מאוד, אבל הוא ניצח בגדול. מהשימפנזה יצאה מורשת שעליה מתרפקים הרפובליקנים עד היום.

בניגוד לאחיו הקדושים אחרי הירצחם, לא ניסה כלל טד קנדי להתמודד לנשיאות, חוץ מאשר בניסיון כושל ב–1980, כשהוא מבקש להיבנות מחולשת קרטר. כאשר נמלט בשחייה מהלימוזינה הטובעת עם מזכירתו–פילגשו מרי ג'ו קופקני בגשר צ'פאקווידיק והניח לה למות, ידע קנדי כי הבית הלבן יהיה מחוץ להישג ידו. זה לא מנע ממנו להיות סנאטור מכובד ואלכוהוליסט מתנכל סדרתי לנשים, אבל כל עוד לא ניסה להיבחר לנשיא, בעבעו התלונות על להבה נמוכה.

קארל ברנסטין השתין מצחוק כאשר טען טראמפ השבוע שהמיילים שהתגלו אצל ווינר הם סיפור גדול יותר מווטרגייט. ברנסטין הזכיר כי בווטרגייט נשפטו 50 פעילים ואנשי הבית הלבן וחלקם הלכו לכלא וריצ'רד ניקסון נאלץ להתפטר בטרם הדחה שנתיים אחרי בחירתו (זה, אגב, התסריט המטריד ביותר עם רעיון נשיאותה של קלינטון. שהיא תתנהל בצל חקירות שאת סופן אף אחד אינו יכול לנחש. נשיא אינו אמור להיות ברווז צולע מיומו הראשון). אחר כך נתפס מועמד ראוי כגארי הארט (שהיה מנהל הקמפיין של מקגוורן ב–1972) מצולם על יאכטה עם הדוגמנית - לנצח יהיה שמה צרוב בראשי - דונה רייס. מהי דוגמנית מצולמת על ברכי מועמד, אומנם נשוי, לעומת ימינו אנו? תבן. אלא שהארט הכריז על עונת ציד בעצמו כאשר הורה לעיתונות שתנסה לתפוס אותו במעללים דומים והיא תפסה. לכן היה מייקל דוקאקיס המועמד הדמוקרטי נגד בוש האב ב–1988. אבל כל אלה, כולל מופע הביזאר של רוס פרו, מועמד נוסף משומקום עם מיליארדים בכיסו, לא תפח לרכבת השדים שעליה עלה טראמפ וגרר אותנו איתו, כי אנחנו אנשים חלשים ותאבי סנסציות.

התסריט המטריד ביותר ברעיון נשיאותה של קלינטון הוא שתתנהל בצל חקירות עם סוף לא ידוע. צילום רויטרסהתסריט המטריד ביותר ברעיון נשיאותה של קלינטון הוא שתתנהל בצל חקירות עם סוף לא ידוע. צילום רויטרס

"נסיקתו המדהימה של טראמפ ונפילתו המרהיבה היו האסון הבולט ביותר בהיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית", כתב מאט טאייבי, בכיר חקייניו של תומפסון ב"רולינג סטון". "מוצג בעיתונות האמריקאית כהיטלר. הוסרה מסיכתו של טראמפ בסוף הדרך, והוא הוצג כנוכל קטן שהרס את עצמו, את משפחתו ואת שיטת שתי המפלגות באמריקה ואת מה שהיה כנראה אגו טריפ כל הדרך, תיירות הרפתקנית לתייר העשיר. טראמפ התמודד בתקופה שבה אמריקאים משני עברי המתרס חוו תחושת נבגדות על ידי המעמד הפוליטי, כעס שסוף־סוף היה מוכן לבטא עצמו בקלפי".

אלה בערך היו הצליל והמרקם של מה שהתרחש בתקשורת האמריקאית אחרי שבמהלך שנת הבחירות הראשונה התגלגלה האחרונה מעונג ומצחוק ביציעים, והתנהגה כמי שמה שקורה לנגד עיניה לא לאמריקה קורה אלא לרפובליקת בננות מדרום לקו המשווה. הגישה הזאת ואחריה תיקון הכיוון האלים, הבהירו שהתקשורת החמיצה לחלוטין את עומקה של תופעת טראמפ. מהיום הראשון אמור היה נושא השיח הציבורי להיות לא מי יזכה בנשיאות אלא מה יהיו הצלקות ארוכות הטווח שישאיר טראמפ בגבה של אמריקה כמו סוחר עבדים מודרני. "טראמפ אינו יכול לנצח", סיכם טאייבי. "האקספרימנט הלאומי שלנו אינו יכול להגיע לסופו רק משום שנרקיסיסט מזקין החל משתעמם מסקס ואוכל. אפילו לאמריקה לא מגיע גורל כזה. אבל זה לא מבטיח שאנו ננצח. אנחנו יותר שסועים מבעבר, חולים וטיפשים מאי פעם. ואין כל סיבה לחשוב שזה לא יהיה גרוע יותר בפעם הבאה". ברור שהכותב לא שמע מימיו על מדינה בשם ישראל.

***

ככל שמסקרנות וחשובות תוצאות הבחירות והאופן שבו קופא הדם לנוכח המחשבה על טראמפ עובר עם הצאצקעס שלו לבית הלבן ומשנה את שמו לבית טראמפ, הבעיה האמיתית הנותרת בנתיבו הרירני עם ספריי שיזוף בצבע כתום, היא מה יקרה למפלגה הרפובליקנית.

השיטה הפוליטית נשענת על שתי מפלגות שאחת מהן נורמלית ולבה במקום הנכון והשנייה ירדה מנכסיה האידיאולוגיים בשמונה השנים האחרונות עד כדי כך שהניחה לטראמפ, קבלן עם תסרוקת והיסטוריה מזעזעת של אמירות הבלותיות מקוממות, לכבוש אותה בשילוב של צעקות, עלבונות, השמצות והשפלות. בדרך הוא הקים תנועת שורשים לאומנים שבשנות ה–30 הייתה נקראת ניאו–נאצית, שאנשיה שונאים באופן אחיד מהגרים שהגיעו שעה אחריהם. ההשוואה בין טראמפ להיטלר לא הייתה מופרכת, כשם שגרמה מידה רבה של אי נחת למי מאיתנו המבקשים להיזהר בכאלה. המצביעים הללו שאלימות היא טבע שני להם, הבהירו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שלא יקבלו בהכנעה שום דבר פחות מהנשיא טראמפ. את קלינטון הם מבקשים להרוג בכל דרך אפשרית. הצמחונים ביניהם מוכנים לכלוא אותה. מכיוון שריסק את המפלגה כאשר כבש אותה ולא השאיר בה אבן על אבן, קל וחומר תומכים המוכנים לדבר בשבחו, קל לטראמפ לשוב הביתה ולהכריז שהבחירות נגנבו, כשהוא מקיא על אושיות הדמוקרטיה האמריקאית ומרסק את התבונה הגדולה שבה הוקמה, נכתבה והוגדרה.

עלה על רכבת שדים ויצא למסע של אגו טריפ. טראמפ. צילום: רויטרסעלה על רכבת שדים ויצא למסע של אגו טריפ. טראמפ. צילום: רויטרס

חוסר אונים רפובליקני ושחיתות אפשרו את הסדק שנבע בשיטה פוליטית מתפוררת שסללה את הדרך לעליית טראמפ. כאשר נזכרים ש–16 המועמדים לנשיאות מטעם המפלגה נחשבו מיטב הכוח האנושי שהיה לה להציע לפני שנתיים, וכמה נמושות, קנאים דתיים, רודנים בפוטנציה וסתם אנשים מכוערי פנימיות, מבינים שהרפובליקנים עלו למשחק שהיה עליהם להכריז בו על הפסד טכני. מורשתו של טראמפ חקוקה בסלע עוד לפני שנבחר, והיא מייצגת את האסון שקרה לאמריקה תחת שמונה שנות אובמה. כשם שרק נשיא (רפובליקני) כלינקולן יכול היה להכריז מלחמה על חצי עמו שסירב לוותר על עבדיו השחורים ולהקריב 600 אלף חיילים אמריקאים, טראמפ בעיני רוחו הוא נושא הלפיד ולכן חש לגטיסברג כדי לשאת אחד מנאומיו המטורללים.

בזמן שרבים מאיתנו התענגו על האפשרות שאמריקה יכולה לבחור נשיא שחור ראשון ואולי אישה למשרה הרמה במדינה, עשרות מיליוני אזרחים לא בלעו את הגלולה המרה. בשמונה השנים שהחזירו אותם ממשבר כלכלי חסר תקדים לחיים סבירים, הם ישבו בקרונועים שלהם ובמדורות ביערות העד, ניקו בשקיקה את רובי הסער וכתבו את המניפסט הנלעג שלו נתן טראמפ פומבי בפעם הראשונה בחייהם. פתאום היה לשנאה הלוחמנית אב ומצביא ומי שיוביל אותם לארץ המובטחת שאינה מנהטן.

אחרי שחזר ברשימה ארוכה מדי על כל מגרעותיו ומעידותיו של טראמפ שבאו לידי ביטוי בשנתיים האחרונות, סיכם תום פרידמן ב"ניו יורק טיימס" במילים: "מי אנחנו? התקווה היא שרוב גדול ימעך את טראמפ בבחירות וישלח את המסר שהוא זה שעליו להיות מוגלה מורלית, עם נתיב חזרה לאמריקה רק אם ישנה את דרכיו". מי שמכיר את פרידמן לא יכול היה שלא להתרשם מהמאמץ הגדול שבו כתב את הדברים כשהוא משלב את אצבעותיו מאחורי גבו.

מה ששובר את לבי בעניין טראמפ, כמי שעוקב אחרי העיתונות האמריקאית כל חייו, הוא העובדה שהכל נכתב ונאמר על טראמפ לפני שהבית הלבן היה לחלוחית בקצה הפין שלו. מי שקרא את המגזין "Spy" בעשר שנות קיומו ושעורכו גריידון קרטר הוא עורך "וניטי פייר" הנחשב, מכיר את הסחורה. עורכי המגזין העוקצני ההוא סיפקו את הסחורה המלאה כבר בשנות ה–80. כולל הסיפור המבעית על חברותו של טראמפ עם עורך הדין רוי כהן, יד ימינו של הסנאטור מקארתי ומי שמירר את חייהם של אמריקאים רבים בטענה שהם קומוניסטים. זה האיש המונח גוסס על יצועו מאיידס כאשר אתל רוזנברג מבקרת אותו ב"מלאכים באמריקה". כבר אז ידענו שמועמר קדאפי היה חברו של טראמפ, וזה בימי לוקרבי, וכי השניים דנו באופציות גרעיניות שאותן הציג טראמפ כרתיעה מנשק השמדה המונית. אינני יודע אם נותר דייר בטראמפ טאואר, אבל פעם היו בו דירות לג'וני קרסון, פול אנקה, סופיה לורן וסטיבן ספילברג. באחד התעלולים האהובים עליהם שלחו עורכי "Spy" צ'קים בסך 1.11 דולר ל–58 מעשירי העולם. שני האנשים היחידים שהפקידו ופדו אותם היו עדנאן חשוגי ודונלד טראמפ.

"העובדה שאקט הקרנבל שלו הגיע כה רחוק במורד הדרך", כתב החודש קרטר בעיתונו, "צבעה את הנתיב בכתמי תפוז שלעולם לא יירדו".

לתחושה ש–8 בנובמבר הוא התחלה חדשה אין שחר. היא המשך של סאה שגדשה ותפחה באמריקה משך עשורים.