ח"כ אורית סטרוק התיישבה בשבועות האחרונים על היבלת הכי כואבת של המחוקקות הפמיניסטיות בשמאל הישראלי. הצעת החוק שהגישה, המבקשת להרחיב את התחום שבו מגן "חוק עבודת נשים" על נשים עובדות אל מעבר לתחומי הקו הירוק, דווקא התחילה כמענה לבעיה אמיתית: החוק הישראלי שמגן על נשים  מפני פיטורים במהלך הריון, חופשת לידה וטיפולי פוריות, לא חל על מי שמועסקת בשטחים הכבושים, ישראלית ופלסטינית כאחת.

מאחר שנשים דתיות, מוסלמיות ויהודיות, יולדות בתדירות גבוהה יותר מנשים חילוניות, המצוקה קשה: מי שפוטרה ופנתה לקבלת סיוע ברמה המינהלית ממשרד התמ"ת מצאה עצמה נענית ב"אנחנו לא מטפלים במקרים מעבר לקו הירוק". לפיכך נגזר עליה להגיש תביעה פרטית, לשלם הוצאות עו"ד, ולצפות בביתה בילדיה גדלים עד שגלגלי הצדק יטחנו את עניינה.

פניות בנושא הגיעו לעורכי דין העוסקים בזכויות עובדים כמו עו"ד מאיר אסרף (שאף שדעותיו הפוליטיות אינן בימין טיפל בהן פרו-בונו), לסטרוק וגם אליי. כולנו התפלאנו: אומנם לא ציפינו מהמתנחלים להגן על זכויותיה של פלסטינית בהריון שעובדת, למשל, בברקן, אבל מי העלה על דעתו שגם המגזר המתנחלי נגוע בחוסר סולידריות כשמדובר בנשותיו העובדות?


סטרוק. אומץ פמיניסטי. צילום: אורי לנץ, פלאש 90

דווקא הנכונות של סטרוק לכפות על מצביעיה הגברים שמירה על כבוד העובדת מצביעה על אומץ פמיניסטי ראוי, לאור העובדה שבכך היא חושפת את הגברים מהמגזר שהיא מייצגת כבלתי נעלים מוסרית על המעסיקים הישראלים בתוך הקו הירוק.

אבל סטרוק הצליחה לטשטש את ההכתמה המגזרית הזאת בחומר טיהור מצוין: היא חשפה את הקונפליקט של נשות השמאל. למעט ח"כ מרב מיכאלי מהעבודה וח"כ פנינה תמנו שטה מיש עתיד, אף אחת באגף הזה לא הסכימה לחתום על הצעת החוק.

מיכאלי זיהתה הזדמנות לגשר על המרחק הפוליטי-מדיני בינה לבין סטרוק כשהתנתה את חתימתה בכך שהחוק יציין במפורש שהוא מגן גם על זכויות הפלסטיניות והעובדות הזרות. שאר הח"כיות תירצו את סירובן בדיוק באותן סיבות שראש הממשלה בנימין נתניהו עשה בעטיין את כל שביכולתו כדי שההצעה תרד מסדר היום: הצטברות של חקיקה ישראלית מעבר לקו הירוק משמעותה סיפוח - מדינה דו-לאומית.


"בעיה שלהן, הן בחרו לגור שם" 

כשישראל רוצה חוק וסדר באזור הזה מוציאים צו אלוף. כך, למשל, מוגנים חוקי העבודה הכלליים בקו הירוק. אלא שגם הם שוכפלו בצו אלוף חלקית בלבד. ואלה המגינים על נשים עובדות? "זה נמצא בתהליך", הייתה התשובה במשך שנים ארוכות מדי ממערכת הביטחון. את עו"ד אסרף הטיעון הזה הטריף: "הרי מתנחל שמשלם מסים, נוהג בכביש או מתגייס לצה"ל עושה את זה על פי החוק הכללי ולא על פי צו אלוף - אז למה הרחם של העובדת צריך לחכות למערכת המשפט הצבאית?"

אסרף סיפק לח"כ סטרוק עוד תחמושת משמאל: חוות דעת של המומחה מייק בלאס מ-2005, המפרטת את שלל החוקים הישראליים שאין להם צווי אלוף מקבילים וחלים על המתגוררים מחוץ לקו הירוק - החל מחוק הירושה וכלה בחוק הלוואות לשכר לימוד.

גם פסיקת בג"ץ ממקרי הפרת זכויות עובדים קודמות (המכונה "משפט המובלעות"), שבעזרתה ניסו חלק מהח"כיות משמאל להסביר מדוע לא יחתמו על הצעת החוק של סטרוק, איננה רלוונטית לחלק מהאזורים ולחלק מהמקרים. היא לא חלה על אזורי תעשייה ולא קובעת עונש למעסיק שמצפצף על זכויות העובדת.

"בעיה של המתנחלות", הסבירה לי אחת הח"כיות, "הן בחרו לגור שם וידעו שיש לזה מחיר". הטיעון הזה מחפיר, לכל הפחות, כשהוא נאמר על ידי מי שנאבקת להפסיק את השימוש ברחם היהודי והפלסטיני לצורכי דמוגרפיה לאומנית. לא מסיימים את עוול הכיבוש בעוול כלפי זכותה של אישה להתפרנס. רוצות לדפוק את המתנחלים? אז ללא הבדל מין, בבקשה.


מיכאלי. צלחה את הקונפליקט בכבוד. צילום: מרק ישראל סלם

המוצא העקום של נתניהו ויו"ר ועדת השרים לענייני חקיקה, השרה ציפי לבני, הוא צו אלוף חדש שיכיל את התיקון של ח"כ סטרוק. למה עקום? כי טיוטת הצו מלמדת שהסעד למי שזכויותיה יופרו עדיין מוגבל: היא לא תוכל לפנות לבית הדין לענייני עבודה, הגורם השיפוטי שבדרך כלל מציב את זכויות העובד לפני זכויות המעביד, אלא רק לבית משפט מקומי. בתי משפט מקומיים אינם מתמחים בזכויות עובדים וידיהם עמוסות לעייפה.

הצו גם מסיר כל אחריות מהמדינה למצבה של האישה המפוטרת. הוא גם לא מדבר על כלל השטח. עומס הבירוקרטיה שהוא מחייב ידיר לחלוטין פלסטיניות ועובדות זרות שזכויותיהן נפגעו, וכנראה שגם המתנחלות לא ישושו לקבור את עצמן בניירת המשפטית ולהתרוצץ בין עורכי דין. 

מאבק משותף של הח"כיות יכול היה לפתור את הבעיה הסבוכה, אבל הן ניצבו מול דילמת ההעדפות: האם להעדיף את האינטרס המדיני של השמאל ולהימנע מחקיקה שתייצר מראית עין של סיפוח, או להעדיף את זכויות הנשים - המתנחלות והפלסטיניות - ולהסתכן במראית עין שכזו. 

לא קונפליקט פשוט, זה נכון. אבל בבוא היום, הצעת החוק של סטרוק תיכנס ללימודי המגדר באקדמיה לפרק העוסק בסוגיות של פמיניזם וביטחון. רק מיכאלי, תמנו שטה וסטרוק יאוזכרו שם כמי שהצליחו לצלוח את הקונפליקט הזה בכבוד.