בתהילתו היה קווין קוסטנר טעם נרכש. התגית "גרי קופר של דורו", שהודבקה לו בניסיון להגדיר את השחקן הכל-אמריקאי שלוהק בסרטי ספורט שונים ונועדהלהטות לכיוון הנכון את נביעת הנעורים הצחקנית שלו, החטיאה את ייעודה. בהשוואה לקופר המאובן והצפוד שנראה כמי שהתנועה על המסך גורמת לו כאבים עזים, היה קוסטנר לורנס אוליבייה.

למרות מאמץ עילאי, קשה היה לתייק אותו. הוא לא היה נאה בקליבר של בראד פיט. שיערו הקליש מסרטו הראשון, וכאשר רצו להציג אותו כוויאט ארפ הצעיר, הרכיבו לו שטיח ערמוני.

אף שלא היה תוצר של אולפנה שופעת אנגסט בסגנון של מרלון ברנדו וג'יימס דין, היה קוסטנר שחקן טבעי שהשתבח עם השנים ובעל כימיה נדירה עם שותפיו לסרט ועם הקהל. אם היו גורעים מהסרטים שעשה את "רוקד עם זאבים" ("ההוא עם הנוצות בראשו", כמאמר המבקרת השנונה פולין קייל) המגלומני שאותו בייםובו חס על כל דקת מסך, היה תיק העבודות שלו כמעט מושלם. חוץ מ"מיסטר ברוקס" המזעזע.

קוסטנר הוא מזן השחקנים שגישתו המאוזנת והמשועשעת לקולנוע הפכה אותו לקל לעיכול. ב"רוקד עם זאבים" אפוף החשיבות העצמית ובשנים אחריו היה נדמה לרגע קט שהוא ירד מן הפסים גם בחייו האישיים, בעיקר באופן שבו הקים עליו את האינדיאנים בניסיונו להשתלט על אדמותיהם בגבעות השחורות ולהקים בהן תשלובת קזינו וקוסטנרלנד. אפילו בחירותיו ההזויות ביותר כמו "עולם המים" ו"הדוור" היו משעשעות.


קוסטנר ב"שלושה ימים להרוג", גישה מאוזנת ומשועשעת. צילום: יח"צ

לקח צעד לאחור

כפיצוי על שהשאיר אותו על רצפת חדר העריכה ב"החברים של אלכס", ליהק אותו לורנס קסדן ב"סילברדו" וב"וויאט ארפ". ללא ההילה והמשקל הסגולי של קלינט איסטווד, תרם קוסטנר למאמץ ההרואי להחזיק את המערבון בחיים עם "Open Range" המצוין עם רוברט דובאל.

הוא פתח את הדיון הקולנועי המחודש ברובין הוד. הוא תמך במאמציו של מרטין סקורסזה בשימור סרטי הפשע המאורגן עם "הבלתי משוחדים", ללא האלימות המוקצנת ועם קריצה חסמב"אית של חבר'ה הנרתמים למשימה אד-הוק ואינם מרפים ממנה עד השגתה.



רוב הקריירה שלו היה קוסטנר כמו כוסברה; או שאהבו אותו או ששנאו אותו. לא היו שווי נפש. השחקן הלא גדול הזה הצליח להרכיב אישיות קולנועית אטרקטיבית. קמצוץ מל גיבסון, קורטוב שון קונרי וקורט ברוס וויליס. בניגוד לוויליס שאינו יודע לחדול ולהאט את הקצב בכפוף לגילו המתקדם ומטפס ראשון על כל קוריוז, לקח קוסטנר צעד גדול לאחור, הפעיל שיקול דעת וניסה לקבל החלטות ליהוק אינטליגנטיות.

תרומתו לסרטי בייסבול, פוטבול וגולף החזיקה את הז'אנר בחיים. לחלופין, סרט כמו "נקמה" מאת טוני סקוט הוא מסוג הסיפורים האפלים שחזותם מהפנטתלא פחות מהנרטיב שלהם. בדרכו לפנסיה זמנית עשה קוסטנר את "The Guardian", על איש צוות הצלה במשמר החופים, סרט ראוי שלא קיבל את תשומת הלב שהגיעה לו.

תקראו לי "סבא"

כעת חוזר קוסטנר עם שלושה סרטים, כמעט במקביל. ראיתי רק שניים, את "ג'ק ראיין" ו"שלושה ימים להרוג", ואף על פי שלא מדובר בסרטים ששווים דיבור, היה מרתק לראות כיצד קוסטנר המבוגר, שאמור היה לכאורה לחבור לצוות הגריאטרי של סילבסטר סטאלון, מצליח לשמור על מכובדות, הומור עצמיהמודע לסרטים דלי ההיגד שאליהם נקלע ואינטגריטי. 

בשני סרטי הפעולה הללו מגלם קוסטנר סוכן CIA שגילו מאט אותו, אבל קוסטנר מצליח לגייס את המכשלה הגילאית הבנויה בתסריט כדי להעמיד דמויות בשלות ומודעות לעובדה שבגילו לא יצליח לשאת את הסרט אל קו המטרה בכוחו של אקשן בלבד, ועליו להרחיב את המנעד שלו כשחקן על ידי חבירה לשחקנים צעירים ולהניח להם לקרוא לו "סבא". פעם זה כריס פיין בתפקיד ג'ק ראיין הצעיר של טום קלנסי. ופעם זו סטייסי סטנפילד בתפקיד בתו שאותה לא ראה שנים.

השחקנים הצעירים מקפיצים ממצחו רפליקות שברוס וויליס לא הצליח לספוג מבנו בסרט האחרון בסדרת "מת לחיות", אבל קוסטנר שובה ושובר לב ביכולתו לגלם גבר בגילו שאינו אינפנטיל. הוא החל מפגין את היכולת הזאת בסרט "The Company" כגיסו של בן אפלק המובטל. אפילו השלמת השיער הלא מוגזמת על ראשו עשויה בטעם טוב. מקומט, מקריח, מהורהר ובעל נוכחות סמכותית ותנועות קטנות, קווין קוסטנר טוב היום מאשר היה בצעירותו.