נשיאים לשעבר לא נהגו להגיע לגיל 90. ג'ון אדמס עשה את זה. הוא היה נשיא בתחילת המאה ה-19. אחר כך עשה זאת גם הרברט הובר, שתקופת נשיאותו הסתיימה קצת לאחר תחילתו של המשבר הכלכלי הגדול בשנת 1932. הובר הגיע לגיל 90 ב-1964, ואחריו באה תקופה ארוכה בלי חגיגות יום הולדת מהסוג הזה. אלא שהחיים התארכו מאז - התארכו לכולם, ולנשיאים לשעבר בפרט.

במשך 150 שנה לערך רק שני נשיאים הגיעו ל-90, ולפתע מבול. רונלד רייגן חגג 90 בתחילתו של העשור הקודם. ג'רלד פורד חגג שנתיים אחריו (2003). שניהם כבר אינם בין החיים, אבל עוד איתנו שניים נוספים - ג'ימי קרטר, הצעיר יותר, חגג ממש עכשיו, בסתיו, וג'ורג' הרברט ווקר בוש חגג באביב שעבר, בצניחה חופשית. עניין של מסורת: כך חגג גם את ימי ההולדת 75, 80 ו-85.

ועכשיו הוא חוגג עם ספר חדש, שכתב בנו, ועם חרושת שמועות חדשה, הנוגעת לבנו האחר. בן אחד - ג'ורג' ווקר בוש - כבר היה נשיא, ועכשיו יש לו פנאי לכתוב; בן אחר - ג'ב - היה מושל פלורידה, ועכשיו הוא עסוק במחשבות על השאלה אם ירצה להיות הבוש השלישי בבית הלבן.

תמיד היה משהו מרגיז ומעורר קנאה במשפחה הזאת. אם יש אצולה אמריקאית - זו אצולה. הסבא הפטריארך, פרסקוט בוש, שכיהן כסנטור ממדינת קונטיקט. הבן ג'ורג', שהיה חבר קונגרס, ראש ה-CIA, שגריר בסין, סגן נשיא ולבסוף נשיא ארה"ב. הנכד ג'ורג', שהיה מושל טקסס, ואחר כך נשיא.

להבדיל ממשפחת קנדי, בארונה של משפחת בוש לא התגלו הרבה שלדים - לפחות לא מאז הדור השני (לסבא פרסקוט היו קשרים עסקיים בעייתיים עם הנאצים), בעברה לא נקשרו הרבה שערוריות. היא נראתה כמו משפחה קרובה, וספרו של בוש הבן על בוש האב ממשיך ומעיד על כך.

בכמה מדפיו המוצלחים ביותר הוא מתאר כיצד התמודד האב עם מחלת הסרטן של בתו בת ה-3, רובין, שממנה מתה. "העובדה שלא יכול היה לעשות דבר בשביל הילדה שאהב הייתה ודאי בלתי נסבלת בעבורו", כותב הבן והאח. 


המתנגדים התרככו

זה אינו הספר הראשון של הנשיא לשעבר בוש מאז עזב את הבית הלבן והוריש אותו לנשיא אובמה. תחילה כתב כמה מזיכרונותיו מהבית הלבן בספר שנשא את הכותרת "צומתי החלטה". ספר לא רע - טוב בהרבה מזה של קודמו בתפקיד ביל קלינטון. בוש ניסה להסביר בספר כמה מכישלונותיו, למשל הכישלון להעביר רפורמה בתחום ההגירה, שהיא הנושא המעסיק כעת את הנשיא אובמה. הוא ניסה גם להסביר בדיעבד כמה מהפעולות שלטעמו היו הצלחה, גם אם לא כל הציבור מסכים עם הטענה הזאת, ובראשן המלחמה נגד עיראק של סדאם חוסיין.

באופן טבעי, הספר שהוציא עכשיו על אביו נוגע גם הוא בסוגיה העיראקית, שהרי זו נקודת המפגש המסקרנת ביותר בין נשיאותו של האב לבין זו של הבן. בוש האב גיבש את הקואליציה הבינלאומית שגירשה את צבא עיראק מכווית, בוש הבן גיבש קואליציה משכנעת קצת פחות כאשר שלח את צבא ארה"ב לפלוש לעיראק בשנת 2003.

"לא ניסיתי לגמור את מה שאבא התחיל", כותב הבן בספר החדש. היו רבים שחשבו כך. באופן טבעי, אלה היו אמריקאים מקרב מתנגדיו של בוש. אלא שהשנים עושות את שלהן, והמתנגדים הללו, שלפני שש שנים עוד היו חריפים מאוד, בוטים מאוד, התרככו משהו. התברר שיורשו של בוש, אובמה, איננו המשיח. התברר שכמה מתחזיותיו של בוש אולי לא היו מופרכות כפי שנראו בעבר. הציבור מקבל את בוש היום הרבה יותר מכפי שקיבל אותו פעם. 

מקרב הנשיאים לשעבר שעודם בחיים הוא אומנם רק במקום השלישי במדד הפופולריות - כאשר קלינטון ובוש האב מעליו, וקרטר מתחתיו. אך משותפת לכולם אהדה ציבורית העולה על זו של הנשיא המכהן אובמה. מסתבר שקל יותר לחבב את מי שכבר אין לו אחריות לחיי היומיום.

שמו של הספר החדש הוא "41" - כמספרו הסידורי של הנשיא בוש הראשון. בוש הבן היה "43" (כאשר קלינטון חוצץ בין השניים). אובמה הוא "44", והשאלה שוושינגטון החלה לעסוק בה במרץ מיד כאשר נחתמו תוצאות הבחירות של לפני כשבועיים - בחירות אמצע הקדנציה - היא מי יהיה "45".

הבחירות לנשיאות של שנת 2016 יהיו בחירות שבהן יוצגו שני מועמדים חדשים, כלומר, מי שעוד לא כיהנו כנשיאים. במפלגה הדמוקרטית בולטת מועמדותה של הילרי קלינטון. במפלגה הרפובליקנית שדה המועמדים רחב יותר וממוקד פחות. מושל ניו ג'רזי כריס כריסטי מתכוון כנראה לרוץ, וכמותו גם הסנאטור מקנטקי ראנד פול. ויש רבים נוספים, יותר מתריסר, אך הבולט שבהם הוא בלי ספק האיש שטרם החליט אם ירוץ: ג'ב בוש.

ג'ב לא מוזכר הרבה בספרו של אחיו הגדול יותר ג'ורג'. אך צלו מרחף מעל מסע יחסי הציבור המלווה את הספר. הוא מי שנחשב בעבר הבן המוצלח יותר של המשפחה. הוא מי שרבים העריכו שיהיה הבן היורש, הנשיא השני של משפחת בוש. עוד לא בטוח שירוץ הפעם. הבן שלו אמר שכן, והרעיד את הזירה הפוליטית. הוא עצמו אמר שעוד לא בטוח, וקצת הרגיע את הרוחות. מאז יש בעיקר התלוצצות על הנושא הזה.

ביום חמישי שעבר, בראיון לרשת "פוקס" שבו נשאל הנשיא לשעבר בוש הבן בין השאר על יחסיו החמים עם ביל קלינטון - בוש וקלינטון משתפים פעולה במיזמים הומניטריים חשובים - אמר: "אמשיך לחבב אותו גם אחרי שג'ב יביס את הילרי". 

מועמדות של בוש שלישי היא כמובן חומר משובח לקומיקאים מנחי תוכניות ה"לייט נייט". אלה יעשו שימוש נרחב בתקלות מתקופת בוש השני כדי להזכיר לציבור עד כמה הוא איננו רוצה עוד אחד בסדרה. אבל יכול להיות שבמובן הזה הספר על בוש הראשון דווקא יועיל. בוש האב היה נשיא אפרפר למדי של קדנציה אחת, והוא מעולם לא הצליח להעפיל לדרגת הפופולריות וההערצה שעורר קודמו רייגן. בנו מנסה לתקן את העוול הזה: אביו - הוא כותב, וזה גם נכון - הצליח לעשות בקדנציה אחת מה שנשיאים רבים לא הצליחו לעשות גם בשתי קדנציות.


לא בעטו במורשת

יש דפוס קבוע כזה בכתיבת ההיסטוריה של נשיאים אמריקאים, שתקופת נשיאותם תמיד נראית בדיעבד טובה יותר, או גרועה פחות, מכפי שנראתה בזמן אמת ()יוצא דופן הוא הנשיא ריצ'רד ניקסון). בוש האב אכן ניצח מלחמה בעיראק בלי לחולל אחריה משבר מזרח־תיכוני כולל. והוא אכן חזר בו ממחויבותו שלא להעלות מסים משום שחשב שמדיניות נכונה חשובה יותר משמירה על הבטחות מופרכות של ערב בחירות. והוא אכן השגיח מרחוק, בשלווה ובקור רוח, על ההתפרקות המואצת של הגוש המזרחי.

בנו - המכיר ודאי את הנוהג הגורס מנה גדושה של קרדיט לנשיא רייגן על ניצחונו במלחמה הקרה - מנסה להזכיר לקורא מדוע גם לאביו מגיע קרדיט. את "הרקורד שלו במדיניות החוץ" אפשר להשוות בלי להתבייש לזה של "כל נשיא מודרני", הוא כותב. האב עצמו, בימיו כנשיא, סירב לקחת לעצמו קרדיט כזה, בין השאר משום שחשב שלא יהיה זה מעשה נבון בעיצומם של מאורעות סוערים. לכן - וזו עובדה ידועה מספרים קודמים - סירב לעצת יועציו לצאת לברלין ולשאת נאום ניצחון למול חומת ברלין המפורקת.

הוא היה נשיא שהוערך פחות מדי, פוליטיקאי בינוני, אך בלי ספק אב מוצלח ומצליח. בימי הספירה החוזרת של הקלפיות בפלורידה, כאשר ניצחונו של בוש הבן בבחירות של שנת 2000 היה מוטל על כף המאזניים, התקשר האב המודאג ללא הרף לבן וליועציו כדי להבין לאן נושבת הרוח. "אני רגוע", אמר לו הבן, "תפסיק להסתכל בטלוויזיה".

בוש האב תמיד ליווה את הקריירה הפוליטית של בניו מרחוק, ובזהירות. כאשר הסתייג מהחלטת בנו לרוץ לקונגרס שלח חבר כדי להסביר לו שסיכוייו לא גדולים - הוא אכן לא נבחר. כאשר הבן החליט לפלוש לעיראק, לא הייתה התייעצות של ממש בין השניים. הבן פשוט הודיע מה יעשה, והאב הגיב באמירה המעט טריוויאלית - מלחמה היא "דבר קשה".

אולי דווקא היכולת הזאת לשמור מרחק ובכל זאת לתת לבניו תחושה שהוא תומך בהם וגאה בהם היא שאפשרה להם לפרוש כנפיים. שלא כמו נשיאים רבים אחרים - בניו של בוש לא הביכו אותו, לא התנכרו לו, לא מרדו בו, לא בעטו במורשתו. בניו של בוש שומרים על בוש, והוא, בדרכו האריסטוקרטית, שומר עליהם - מרחוק. אולי בגיל 92 שוב יצטרך לבלות בכסיסת ציפורניים מול מסך הטלוויזיה. אולי שנתיים אחר כך שוב יצנח, כשבנו הנשיא מלווה אותו בעיניים דואגות.