דוד ד'אור

מגש עם יין ושוקולדים


פעם ראשונה שנפגשנו: "אשתו סימה התיידדה עם רעייתי פזית, והן הפכו לחברות קרובות. פזית הלכה לבקר בביתה של סימה, פגשה את אריק, והייתה ביניהם כימיה מדהימה מהפגישה הראשונה. אחר כך הזמנתי אותו להקליט את 'אהבנו כאן', שיר של יהודה עמיחי שהלחנתי. לפני שהתקשרתי אליו היססתי, בכל זאת, זה אריק איינשטיין. אבל הוא נענה בחיוב. כשהגיע לאולפן, נוצר מיד קשר חם והדוק בינינו. אחר כך בילינו יחד, ושתי המשפחות התחברו עמוקות".
 

חוויה יוצאת דופן: "נסענו יחד לצפון ל שלושה ימים של צחוק מטורף. הגענו למלון, והמנכ"ל מיד בא לקבל את פנינו. זה לא ממש אופייני שאריק יצא מהבית. השאלה הראשונה של אריק הייתה אם יש ערוץ הספורט במלון. תוך חמש דקות סידרו לו. אחר כך רצו לפנק אותו
ושלחו לו לחדר מגש עם יין ושוקולדים. כשאריק פתח את הדלת וראה את המגש, הוא אמר: 'דוד ד'אור לא בחדר הזה'. הוא לא האמין ששלחו את זה במיוחד בשבילו". 
הפגישה האחרונה: "זה היה כמה חודשים לפני מותו, אצלו בבית. יום לפני מותו, הוא התקשר אלי והייתה שיחה חביבה ומשעשעת. אני מתגעגע אליו כל יום. כשאני שומע את קולו ברדיו, אני מתעצב ובוכה". 
שלמה וישינסקי

"החקיין מספר אחד בארץ"

פעם ראשונה שנפגשנו: "זה היה בתחילת שנות ה 60 , כשהייתי בלהקה צבאית. אריק ואורי זוהר באו לפרמיירה שהייתה בקולנוע מוגרבי, והציעו לי חברות. פשוט ככה. מאז הפכנו לחברים טובים. אני חושב שאריק אהב אותי גם כי הייתי ספורטאי ושיחקתי כדורגל בהפועל
תל אביב. הוא גם היה אתלט, ואחרי שאסרו עליו לקפוץ לגבוה בגלל בעיות העיניים שמהן סבל, עבר להדוף כדור ברזל. היינו יוצאים לריצות ארוכות יחד. הוא היה אנציקלופדיה מהלכת, לא רק של ספורט, אלא גם של קולנוע". 


"אריק ואורי הציעו לי חברות". וישינסקי. צילום: ויקפדיה
חוויה יוצאת דופן: "כשעשינו את הערב הראשון של 'קרן ליאור', לזכרו של בני, הופיעו אמנים. אריק לא הופיע, אבל רצה לעזור, וביקש להיות מנהל ההצגה. הוא היה שותף להפקה ושלח את האמנים, כל אחד בתורו, לבמה. כשליאור נהרג, היינו שכנים. אני זוכר שבשבעה
הוא ישב על הרצפה ובכה. המוות של ליאור השפיע מאוד על אריק"
 
הפגישה האחרונה: "שוחחנו בטלפון כשבוע לפני מותו. דיברנו על איזה משחק שראינו. היינו משוחחים המון. הוא היה מצלצל אלי ומטמטם אותי. אריק היה החקיין מספר אחד בארץ, והוא היה מסדר אותי בטלפון. פעם סגרתי את הטלפון ליצחק רבין, כי חשבתי שזה אריק ששוב
עובד עלי".

המעצב הגרפי יהודה דרי

"אני בא נקודה קום"

פעם ראשונה שנפגשנו "זה היה בזמן שעבדתי על עטיפת האלבום שלו 'שמש רטובה'. שוחחנו בטלפון, וכששאלתי את אריק מה המייל שלו, הוא ענה: 'אני בא נקודה קום'. והוא באמת הגיע. עיצבתי את כל ארבעת האלבומים האחרונים שלו )'שמש רטובה', 'שתי גיטרות בס
תופים', 'רגעים' ו'כל הטוב שבעולם' - ג"ע(, שכולם התעלמו מהם. אולי בגללי".

 
חוויה יוצאת דופן: "הייתי חצי מהופנט כשהוא דיבר אלי. אף על פי שאתה אמור להיות קול, אתה לא יכול להיות קול, כי בכל זאת, זה אריק. אני זוכר שהוא בא אלי לאשר את העטיפה לאלבום 'רגעים'. אריק הסתכל על התמונה, הצביע על השיער שלו ואמר: 'בחורצ'יק, אתה יכול לתקן לי את הרעפים? זה קצת דליליאו דליליי'. "אריק שנא להצטלם. זה החמיר באלבום האחרון עם גיא בוקאטי, 'כל הטוב שבעולם'. הוא לא רצה שאף אחד יצלם וביקש שאנשים לא יתקרבו אליו. אז הוא ביקש שאבוא לצלם אותו. לא יצא מי יודע מה, כי אני לא צלם. אבל הצילומים האחרונים שלו הם שלי".

הפגישה האחרונה: "התקשרתי לאחל לו שנה טובה, והוא אמר: 'מה אכפת לך, תגיד שנתיים טובות'. עכשיו אני מצטער שלא אמרתי לו חמישים שנה טובות".
הצלם אבי ולדמן

"לא דיברתי עשרה ימים
"
 
פעם ראשונה שנפגשנו: "זה היה בסוף שנות ה 80 . מירי בן יוסף הייתה אשת יח"צ, וחלק מהחבורה של אריק. היא סידרה לי את העבודה הראשונה איתו. בשבילי זה היה כמו להגיע להיכל הקודש, ואלוהים, בכבודו ובעצמו, פותח את הדלת. אחרי הפגישה הראשונה לא דיברתי
איזה עשרה ימים לדעתי".
 
חוויה יוצאת דופן "כשהיינו בצילומים  לאלבום 'ארץ ישראל הישנה והטובה'. הוא היה צריך לעמוד עם מיקרופון כשמולו המצלמות. אחרי זמן מה הוא הפסיק את הצילומים, הביא כיסא ושם אותו מולו. 'שב', הוא אמר לי. 'אני לא יכול לשיר לאוויר'. ישבתי על הכיסא, ולא האמנתי איך אדם שאני מעריץ שר רק לי. "כשרק הכרתי את אשתי, הוא שאל איך קוראים לה. 'אורלי יפת', עניתי. אז הוא ביקש שאתקשר אליה ואשאל אם לאבא שלה קוראים אמנון, ואם הוא שיחק כדורגל. התקשרתי, וזה היה נכון. אריק סיפר לי שהוא היה חלוץ אגדי בשמשון
תל אביב, ודקלם כל שער ושער שהוא כבש".
 
הפגישה האחרונה: "זה היה די מזמן, לפני שלוש או ארבע שנים. הוא כבר לא הצטלם. אז יצא ששוחחנו בטלפון, אבל לא נפגשנו. נתנו לבן אדם את השקט שלו ואת הכבוד". 
 
דני שטג

"אני ואתה זה אותו דבר"


פעם ראשונה שנפגשנו: "זה היה ביום שישי אחר הצהריים. חבר שלי מהשכונה, שידע שאני אוהב את אריק, התקשר ואמר לי: 'הזקן רוצה לפגוש אותך'. שאלתי: 'מי?', והוא אמר: 'אריק איינשטיין, נו, בוא כבר'. אז באתי. כבר במדרגות שמעתי את הקול המהדהד שלו. כשפתחתי את דלת הדירה, ראיתי אותו יושב ומספר איזה סיפור ומולו ארבעה חבר'ה נקרעים מצחוק. כשהוא ראה אותי, הוא קם ואמר: 'הפוך', 'האח של דריקס',  'הבחור של שולי'. אני אוהב אותך, בן אדם'. 'אני אוהב אותך!!!', עניתי לו. מאז, אף על פי שהפריד בינינו דור, היינו מסתובבים ביחד. הוא טען שאני והוא זה אותו דבר. עד היום אני חושב שהוא טעה. הוא היה יכול לגרום לי לצחוק ודקה אחר כך לדמוע".
 
חוויה יוצאת דופן: "השתתפתי בתפקיד אריק בסדרת הטלוויזיה 'לווייתן בחוף שרתון', המבוססת על סיפורו של אורי זוהר והחבורה שהקיפה אותו. כשסיפרתי לאריק שהתקבלתי לסדרה, הוא התבאס מאוד. 'דני, אני עוד חי!!!', זו אותה האהבה דוד ד'אור זוכר איך נסעו לצפון לשלושה ימים של צחוק מטורף הוא אמר לי. 'מה אתה עושה עלי סדרה?'. אני מודה שלא קלטתי למה הוא נפגע. אבל אחר כך, לשמחתי, הוא קיבל את זה". 
הפגישה האחרונה: "כשאריק נפטר, הגיעו אלפי אנשים לכיכר להיפרד ממנו באופן רשמי. חשבתי שאני חייב להגיד לו שלום, אבל שמעתי שלקחו את הארון. הרגשתי שאין לי מה להפסיד, והלכתי אל מאחורי הבמה, שם עמד האוטו כשהארון בתוכו ואין אף אחד בסביבה. עמדתי מול הדלתות האחוריות הפתוחות של האוטו, אמרתי כמה מילות פרידה, וקראתי פרק תהלים לעילוי נשמתו. כשסיימתי, הגיע מישהו לסגור את הדלתות והאוטו נסע. הרגשתי שזו הייתה פרידה משמיים".


חיים רומנו

"למה באו כל כך הרבה אנשים"


פעם ראשונה שנפגשנו: "אריק ושיסל חיפשו להקת רוק שתלווה את אריק, ועשו סיבוב במועדונים. הם באו לראות אותנו, להקת הצ'רצ'ילים, במועדון ברחוב המסגר בתל אביב. זה היה בשנת 69 ', וזאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו".
 
חוויה יוצאת דופן: "אני זוכר את ההופעות שלנו בצוותא. מאחורי הקלעים, ממש לפני העלייה לבמה, היה חריץ שאפשר היה לראות דרכו את האולם. אריק היה מציץ על הקהל. אם האולם היה מלא, הוא היה מתחיל להיכנס ללחץ. 'למה באו כל כך הרבה אנשים?', הוא היה שואל. אם המושבים לא היו מלאים, והיו חסרים אפילו עשרים, או שלושים איש, הוא היה נינוח, מבסוט. הייתה לו חרדה מאולם מלא".
הפגישה האחרונה: "לא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו אולי ארבעים שנה. לפני שנתיים בערך, ־ 12 בלילה, מצלצל  הטלפון ומישהו אומר לי: 'אהלן רומנו, זה אריק'. חשבתי שמישהו עבד עלי, אבל עברו כמה שניות עד שהבנתי שזה הוא. ואז, בלי לשאול מה שלומי ומה קורה איתי, הוא אומר: 'תשמע, ראיתי תוכנית על רמי פורטיס, והיה שם את הבסיסט שלו שקוראים לו דיוויד, ואני לא יודע את שם המשפחה שלו'. "שאלתי אותו למה הוא התקשר דווקא אלי, והוא סיפר שיעקב גלעד אמר לו שעשיתי את ההפקה של פלונטר. 'אתה מכיר אותי', הוא אמר, 'עד שלא אדע את התשובה, לא אשן בלילה'. לא זכרתי את השם, אז עשיתי כמה טלפונים, וחזרתי אליו עם התשובה:


שייע פייגנבוים

"כתב על 'הפועל' בשירים"

פעם ראשונה שנפגשנו: "זה היה בשנת 69 ', כשהפועל תל אביב זכתה באליפות השמינית בתולדותיה. אחרי המשחק ירדו האוהדים לדשא, וכולנו רקדנו יחד. אריק היה שם, שמח ומתלהב. הוא רץ מסביב למגרש, והיה בין אלו שהרימו אותנו על הכתפיים. אחר כך היינו נפגשים באקראי פה ושם בבתי הקפה של תל אביב".
חוויה יוצאת דופן : "זו בהחלט הייתה האליפות ההיא, השמחה. מאז הוא היה יושב באצטדיון, עד שהפסיק להגיע. אני יודע שהוא היה מדבר עלי הרבה, אבל הבנתי שהתבייש, ולכן לא התקשר. אני יודע שבשירים שלו הוא מפעם לפעם כתב עלינו".
הפגישה האחרונה: "לכי תזכרי מתי זה היה. היינו מעריצים גדולים שלו, כמו שהוא היה מעריץ שלנו. עד היום השירים שלו מלווים אותנו, לאורך כל הדרך".

 
רוני אלטר

"מרגש אותי עד היום"


פעם ראשונה שנפגשנו : "את אריק פגשתי לראשונה בשנת 2002 , אחרי שהוא הציע לי לשיר איתו את הדואט 'חיוורון'. נראה לי שכל איבר בגוף שלי התרגש מהמעמד, והזיכרון מהמפגש הזה ומהשירים המשותפים מרגש אותי עד היום".
 
חוויה יוצאת דופן : "כל מפגש או שיחה מאריק היו בשבילי חוויה יוצאת דופן. אני זוכרת בעיקר את הפעם ההיא ב 2004 כשהוא התקשר אלי לשאול אם אני רוצה לעשות איתו דואט נוסף לשיר 'פרידת המלח'. באותו הזמן שהיתי בביקור בניו יורק וקיצרתי אותו בשביל ההקלטה הזו, כמובן".


הפגישה האחרונה: "לצערי, אחרי אותה הקלטה, לא ראיתי את אריק. לפני תשע שנים בערך הוא התקשר אלי ממספרו החסום, ושאל בבהילות, 'רוני, איפה אבא שלך? (המוזיקאי נפתלי אלטר - ג"ע), הוא לא עונה לי'. רק לשמוע את הקול שלו הספיק בשביל להשאיר לי חיוך על הפנים לכמה שעות טובות. עצוב לי מאוד שהוא כבר לא איתנו, אבל נעים לדעת שנשארו הזיכרונות והשירים".