שנים שלא ראתה אור בישראל אנתולוגיה דו-לשונית, המשלבת את מיטב הדור הצעיר של היהודים והערבים בישראל. וכשזה קורה, ובטח כשזה על הצד הטוב, יש לברך על כך ולומר תודה. "והכל בשלוש שפות: עברית, ערבית ומוות", כתב יפה יהודה עמיח. אז הנה, האנתולוגיה "שתיים اثنان" (הוצאת "כתר") בעריכת אלמוג בהר, תמר וייס ותאמר מסאלחה, רואה בימים אלו אור. והיא חמה. ממש גחל של ספרות צעירה, עמוקה ובועטת, איכותית, ופה ושם חצופה. 


מדוע אנתולוגיה דו לשונית, פתאום עכשיו פתאום היום? 

מסאלחה: "אם לא עכשיו, אימתי? השאלה למה עכשיו, מראה שעדיין מרחב מחיה משותף הוא לא לגמרי טריוויאלי. אבל המרחב לא יכול לעולם להישאר מנותק ומסוגר. חייבים להכיר, לשמוע ולקרוא את הצד השני".
 

בהר: זה לא כל כך 'פתאום עכשיו'. עברו שנים של עבודה, שהייתה מאוד מורכבת. הרבה מתרגמים, הרבה עריכה, חשש של הוצאות מהשפה הערבית ועוד".

וייס-גבאי: "אבל דווקא עכשיו, אחרי הקיץ האחרון, נדמה שאנשים צמאים למשהו כזה, ואנחנו מקווים שזה עיתוי שבו האוזניים כרויות יותר". 


יש לכם אג'נדה פוליטית?

בהר: "לשפה הערבית אין פריבילגיה להיתפס כלא פוליטית בארץ. החוויות האישיות של חלק מהכותבים נתפסות מיד כפוליטיות, כי כשכותב פלסטיני קורא ליפו בשם יאפא, זה מיד נשמע ליהודי פוליטי. וכשכותב מזרחי כותב על התרבות הערבית של הוריו, זה מיד נשמע לאשכנזי פוליטי".
 

וייס-גבאי: "אני באתי בעיקר מכיוון של סקרנות אנושית וספרותית. אני עוסקת בספרות בארץ, כותבת, עורכת, ולא מכירה יוצרים ויצירות טובים וחשובים, שצמחו לצדי וחיים אתי. עניין אותי לשמוע קולות שעוד לא שמעתי, ולהשמיע קולות שלדעתי כדאי לו להכיר".
 

מסאלחה: "עצם הנראות שלנו כקול ייחודי, חותר תחת הקנוניות של ההוויה הישראלית, שהיא ברובה גברית, יהודית ואשכנזית. לכן האג'נדה כבר נמצאת בתוך מהות הפרויקט. היצירות שבחרתי עוסקות בפירוק החוויה שלנו כאן בארץ, בהבנייתה ובהמשגתה בממד האסתטי של השירה והספרות".


הגאולה לסכסוך הישראלי-פלסטיני טמונה, לדעתכם, באמנות?

וייס-גבאי: "צריך להתחיל ממשהו. להקשיב למה שיש לאנשים לספר. בכלל, ספרות טובה יכולה לתת לאדם אופק ומרחב נשימה". 

בהר: "אני מאמין שבסופו של דבר המקום ינצח, והשפות והתרבויות יתערבבו ביניהן. בסופו של דבר היהדות קשורה בטבורה ללשון הערבית. אבל כרגע אנחנו חיים מאה שנים של מחיקת הקשרים בין היהודיות לערביות, ורוב האנשים לא מוכנים לדיאלוג עם הצד השני ולפשרה".
 

מסאלחה: "המרחב והזמן אינם ערובה לקירוב והבנה. בסופו של דבר, זאת שאלה של רצון פוליטי, להביא להחלטה על חיים צודקים במרחב משותף. מה שחשוב זה לא להתמקד בשאלת כוחה של האמנות, אלא בשאלת חובתה המוסרית לחתור לשינוי".
 

בהר: "צריך מאמץ מתמשך בתחום של תרגום מערבית לעברית. בלי זה אנחנו נמשיך עם עיוורון לגבי המקום הזה, ולגבי התקוות והאסונות של הפלסטינים. כמובן שבסופו של דבר צריך שכל היהודים-הישראלים, כמו הפלסטינים-הישראלים, יתחנכו גם בעברית וגם בערבית, ויוכלו לקרוא ספרות במקור בשתי השפות".
 

תאמר, מדוע קולו של היוצר הערבי לא ממש נשמע בישראל?

"מאותה סיבה שהמיעוט הפלסטיני איננו מיוצג בהרבה אספקטים בציבוריות הישראלית. מאותה סיבה שאפילו השאלה פונה אלינו כאן במונח ערבי ולא פלסטיני. הצורך בהשטחה, בהעלמה, הוא צורך אינהרנטי להמשך הדומיננטיות תרבותית של קבוצה אחת. אנחנו נמצאים בצד המוחלש שאין לו קול או פנים, פרט למה שהממסד וההגמוניה התרבותית מרשים להעביר בתיווך 'מומחים', כדי לאשש את ההנחה שבצד השני אין תרבות, אין שירה, אין ספרות ואין מה שעושה אותנו לאנושיים"