למרבה הצער, נראה שהולכים לבחירות. למרבה הצער - כי בחירות זה תהליך יקר וממושך שבפועל משתק את הממשלה לחצי שנה לפחות. נוהגים לחשב את עלות מערכת הבחירות על פי מימון המפלגות הממשלתי ותקציב ועדת הבחירות הארצית, אבל העלות האמיתית נובעת מהשיתוק שאוחז בכל משרדי הממשלה מהרגע שמוכרזות בחירות. הנוהל ידוע - פרויקטים חדשים לא נפתחים, פרויקטים קיימים מוקפאים, והמערכת כולה מתמקדת בדבר אחד: להיבחר.

זה, בקצרה, כל הסיפור. כל סיפור הכשל של המערכות הביורוקרטיות הגדולות שבנינו כדי שישרתו אותנו, ובסוף אנחנו משרתים אותן. כי גם בימי שגרה משרדי הממשלה מתקשים מאוד לבצע את התפקיד שלשמו באו לעולם. הביורוקרטיה המשפטית והמשרדית עצומה כל כך ומושרשת כל כך שגם השר עם הכוונות הטובות ביותר יתקשה לעשות שינויים משמעותיים בתחומו.

את הדוגמה הכי טובה לפרדוקס העצוב הזה סיפקה הממשלה הנוכחית. מזמן לא הייתה כאן ממשלה כל כך מבטיחה על הנייר. החרדים היו בחוץ ולא היה צורך לשמן אותם במשאבים מגזריים רבים על מנת לשמר את הקואליציה. השמאל, בגדול, יצא מהתמונה, ועל הנייר לא היה עוד צורך להקריב זמן, כסף ואנרגיה למולך ה”שלום” או “התהליך המדיני” או איך שקוראים לשטות ההרסנית הזאת היום. הממשלה הונהגה על ידי טריו מבריק: ראש ממשלה מנוסה עם אג’נדה כלכלית ידועה וברורה ושני פוליטיקאים צעירים, רעבים פוליטית, נקיים ציבורית ועשירים מדי מכדי להסתבך בפרשיות שוחד או שחיתות, שזכו לתמיכה מסחררת מהעם, בעיקר מהצעירים.

נראה היה שהשמיים הם הגבול, ומה קיבלנו? דשדוש מתמשך כמעט בכל תחום. נניח בצד את הכישלונות הביטחוניים, את ה”ניצחון” המר מאוד מול חמאס בקיץ ואת אובדן העשתונות מול הידרדרות הביטחון בירושלים. ניקח את השדה הכלכלי שהיה כאמור ההבטחה המרכזית של הממשלה החדשה, ממשלת המחאה החברתית. הציבור שהפך מודע ומעורב הרבה יותר בענייני כלכלה ציפה לקיומן של הבטחות מפורטות יותר מ”נוריד את יוקר המחיה”.

הוא רצה לראות יותר אדמות משתחררות לבנייה כדי שמחירי הדיור ירדו. הוא רצה לראות את מכסי היבוא המגנים על קבוצות הכוח השונות במשק ומעלים את מחיר המחיה של כולנו - נעלמים. הוא רצה לראות את המונופולים והקרטלים מתנפצים כמו קרטל הסלולר בתקופת הממשלה הקודמת. הוא רצה לראות את שני בורות השומן הגדולים במשק - תקציב הביטחון ותקציב החינוך - מפרישים קצת מהשומן לטובת כלל החברה. למעט התקדמות קטנה פה וצעד סמלי שם - שום דבר מזה לא קרה. החוב של חברת החשמל ממשיך לתפוח והיא תמשיך להעלות מחירים. ועדי העובדים עדיין מנהלים את המשק במקביל, אם לא במקום, שר האוצר.

המערכת הפוליטית חלשה בהרבה מהגולם הביורוקרטי שנוצר במקור לשרת אותה ולסייע לה. מערכת בחירות, שתטיל את כובד המשקל בחדות לטובת הביורוקרטיה ונגד מעט העבודה שמשרדי הממשלה כן מצליחים לעשות, אינה התרופה אלא המשך המחלה.