צלילי האלבום החדש ממלאים את החדר ומעוררים בנו געגועים. אנחנו ניתקים מהעלילות הסוערות של ההווה ומתחברים לימים רחוקים שבהם עם "תן כתף" רקדו "הורה סחרחורת" ו"טנגו תל אביב". ימים שבהם ציפו לדודה שתגיד כן, שרו "קדימה, השוטר!", הצטרפו לבנאים עם "הבו לבנים" והפליגו על כנפי הדמיון למרחקים עם "שיר הספנים".




"האלבום חשוב לא רק להנצחתו של אבא, אלא גם להיסטוריה של הזמר העברי", מאמינה עפרה גולנד–ארבטובה. "מה שעשו הוא ובני דורו הולך ונעלם מהתודעה, ולפחות בשביל התיעוד טוב שיישמרו השירים של פעם, שבהם פניני זמר של ממש".  




אביה של הדוברת היה יוסף גולנד, אליל הזמר הראשון בישראל והטנור הבולט בארץ בשנות ה-30 וה-40 בשירי עם עבריים. "דודה, הגידי לנו כן" נקרא אלבום אוסף ראשון משיריו, כשם להיטו הגדול ביותר. האלבום יצא השבוע בחברת התקליט, ביוזמתו ובעריכתו של ערן ליטוין. "הבנתי שאם זה לא ייעשה כעת, זה לא ייעשה לעולם, והשירים יישארו מפוזרים", אומרת בתו.




גולנד היא ציירת שמתגוררת שנים רבות בהולנד. בחופשת המולדת הקצרה שלה אני מנסה לפענח עמה את תעלומת אביה, הכוכב הגדול, שחילופי הסגנונות בזמר העברי דחקו אותו אל שולי השכחה. 41 שנה לאחר מותו הפרטים על אודותיו משובשים ושגויים, ויחד אנחנו מנסים להעמיד דברים על דיוקם.




ראשית סיפורו של גולנד בכפר ליד עיר התעשייה קרמנצ'וג באוקראינה, על גדות נהר הדנייפר. שנת לידתו לוטה בערפל. בניגוד למצוין בגרסאות שונות, שנת לידתו איננה 1906 או 1911. נראה שנולד ב-1908, שנתיים לאחר אחותו, סוניה. כך משוכנע בנה, פרופ' נחום סנפיר. מבין תשעת ילדיהם (שמונה בנים ובת) גולנד היה בן זקונים להוריו, חסיה וחיים, בעל חנות לדברי חשמל. את שם משפחתו נהג להציג כשיבוש מהולנד. לדבריו, משפחתו התייחסה לצאצאי מגורשי ספרד שהגיעו לאוקראינה מהולנד, מדינה שלימים כצחוק הגורל בתו היחידה התיישבה בה.




ב"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו" מספר דוד תדהר שחיים גולנד "שאף מנעוריו להיות זמר אופרה או חזן, אך הוריו התנגדו לכך משום שעיסוק זה לא היה מכובד בעיניהם". מילדותו שר יוסף גולנד במקהלה בכפר, כיאה לבן משפחה מוזיקלית. כבר בגיל 8 ערך את הופעתו הפומבית הראשונה. לדברי אחותו, כשאמם הייתה יוצאת לקניות, היה אחיה פורץ אל ארון הבגדים ומציג עם המלתחה הצגות מול המראה. "אני ובובותי היינו בעבורו הקהל", העידה.




בהיותו בן 14 הקים עם חברים מהגימנסיה קבוצת תיאטרון, שהכנסות הצגותיה הוקדשו לילדים נזקקים. בראיון ב-71' סיפר לי גולנד על אחיו קונסטנטין (קוסטיה), ש"היה זמר גדול באופרה של קייב" ונכתב עליו כי הוא "בריטון וירטואוזי". גם על אחיו נחום (נחמן) סיפר ש"היה שחקן עם קול יפה". בתו ואחיינו, אגב, לא יודעים על כך דבר.




כוכב המשפחה מלבדו היה אחיו הבכור הזמר יצחק (איזו) גולנד, שהוזמן ב-22' על ידי המלחין יואל אנגל להצטרף להבימה. שם הופיע בין השאר בתפקיד החזן בהצגת "הגולם", לצד כוכב ההצגה חברו אהרן מסקין. הוא עזב את התיאטרון במסע הצגות בארה"ב ב-27', כשהוזמן לככב בתפקיד פיגרו באופרה "הספר מסביליה", שהועלתה בניו יורק. משם עבר לככב באופרה הממלכתית של ברלין. לאחר עליית הנאצים לשלטון, חזר יצחק לברית המועצות ונתקע שם לשנים רבות. הראיון שערכתי עם האחים גולנד היה לרגל עלייתו לישראל, שבה נפטר ב-78'.




מי מפחד מעכברים?

יוסף גולנד עלה ארצה עם הוריו ואחותו ב-24'. כעבור שנה היה צעיר מקימי תיאטרון אהל. בספר של תיאטרון הפועלים מופיע שמו בצילום פתק מהוה ועליו שמות 20 מייסדי "הסטודיה הדרמטית אהל". מסופר שב"נשפי פרץ", ההצגה הראשונה של אהל, הבריק בתפקיד לייב'לה עם יהודה שחורי בקטע מ"סיפורי הלבנה".




אחר כך שיחק בהצגות "דייגים", "יעקב ורחל" ו"ירמיהו". "אבא היה מספר שבימים הם עבדו בבניין ושתלו עצים, בעוד בערבים הציגו", מעידה בתו. בצילום היסטורי לאחר בכורת "נשפי פרץ" נראה גולנד, עדיין עם רעמת שיער לראשו, מיישיר מבט אל המצלמה. לידו, על סולם, ניצבת לוסיה, אשת מתרגם התיאטרון אברהם שלונסקי, שלימים התאבדה.




את הצגות התיאטרון ליוותה בפסנתר אחותו סוניה שנישאה ליחיאל שנפר, אחד השחקנים המייסדים שם. מבחינתם התפוח לא נפל הרחק מהעץ. בנם, פרופ' נחום סנפיר, מי שהיה דיקן הפקולטה לחקלאות ברחובות, ממשיך בדרכו במסורת המשפחתית כמנצח בעירו על חבורת חמשי"ר, "חטיארים משמרי שירת ראשונים". "הדוד שלי היה משכמו ומעלה בהשוואה לזמרמרים של היום", הוא משוכנע ומספר עליו כמי שהעניק אהבה לבני משפחתו והצטיין במשחקי השחמט.




גולנד נפרד מחבריו באהל בראשית 30', כשנענה לקריאת אחיו יצחק, שכיכב באופרה בברלין. הוא הגיע לעיר ללמוד משחק אצל הבמאי המהולל מקס ריינהרדט, שבסטודיו שלו שיחק ב"מהאגוני", המחזה הנודע של ברטולד ברכט וקורט וייל. לדברי גולנד הנאצים הציקו להם ופעם הגניבו לבמה עכברים לבנים. כשהשחקנית הראשית וזוגתו של ברכט, לוטה לנייה, נתקפה בהיסטריה, הגיב גולנד בשלווה ואמר: "אם אינני פוחד מן הערבים, מדוע עלי לפחוד מן העכברים?".




הוא לא פחד, אבל ב-32' מיהר לחזור ארצה מאימת הנאצים והגיע עם בשורה חדשה: הג'אז. "מנשקה בהרב (מי שלימים כתב עם השחקן רפאל קלצ'קין את להיטי תש"ח, "האמיני יום יבוא" ו"בערבות הנגב" - יב"א) ואני היינו הראשונים שהביאו את הג'אז לארץ ישראל בדמות פזמון עברי", סיפר אז. נתן אלתרמן הצעיר תרגם להם את השירים, וכשגולנד הצטרף ב-33' לתיאטרון הסאטירי המטאטא, כתב לו את אחד משני להיטיו הגדולים: "קדימה, השוטר!". בעקבות השיר המשיך גולנד להציג שוטרים עד מותו. מלחין הלהיט, משה וילנסקי, הלחין לו את "דודה, הגידי לנו כן!" למילותיו של עמנואל הרוסי, והשיר הפך ללהיט השני של גולנד. על אותה במה שר גם את "דוב הים" (שיר הספנים), כשלמילותיו של אלתרמן זהו השיר היחיד המיוחס לגולנד כמלחין.




ב-34' הוא עשה היסטוריה. דב מייבלט הקים את אחוה, חברת התקליטים הראי שונה במולדת ובחר בגולנד כזמר שלו. מכיוון שאולפן לא היה כאן, יצא לברלין. שם לווה בהקלטות על ידי להקה מתזמורת ה"קולטורבונד", בניצוחו של החצוצרן שבתאי פטרושקה, לימים מנצח תזמורת קול ישראל. כששב גולנד עם ההקלטות ארצה הן הוטבעו במפעל בפרדס בלב תל אביב על גבי תקליטי קרטון קלים, מצופים בבקליט. השירים מהקלטות אלה, הנכללים באוסף, חורקים במיוחד.




כדי ליצור הקלטות משופרות יותר יצא כעבור שנה עם וילנסקי לאולפני חברת דקה בלונדון. כשעפרה נשאלת מה היא יודעת על הקשר בין אביה למלחין בה' הידיעה, היא עונה שלא במפתיע: "אבא לא סיפר כלום. כאגואיסט רציני הוא היה מספר בעיקר על עצמו. עד היום אני לא יודעת להבדיל בין סיפורים אמיתיים לבין צ'יזבטים".




מיה, תגידי לו כן




ב-37' יצא גולנד עם הרקדנית נעמי ליף להופיע מטעם קק"ל בבלגיה. משם הם המשיכו לפולין, לליטא וללטביה, להופעות בפני קהל שכעבור זמן לא רב נספה ברובו בשואה. סוניה החלה באותה עת ללוות בפסנתר את הופעותיה של הרקדנית מיה ארבטובה, שבאה מריגה להופיע בארץ עם בעלה הגוי, הרקדן ולנטין ז'יגלובסקי.




לדברי ארבטובה, דרך האחות הכירה את גולנד, ש"היה לו קסם וחן בשירה, ועשה עלי רושם כביר". כעבור שנתיים של הופעות בארץ, כשז'יגלובסקי חש שמיצה את פלשתינה ורצה לשוב לאירופה, החליטה זוגתו הציונית להישאר בארץ והם נפרדו. ב-43' נישאו ארבטובה וגולנד, ששנים קודם לכן היה מתרועע ב"כסית" עם בעלה לשעבר, הרקדן.




בין גולנד לארבטובה היה גם קשר מקצועי פורה. הוא היה שר בהפקות המחול שלה והם הופיעו יחד באופרה העממית ובקברט הסאטירי הראשון בארץ, "סמדר". ב-40' הם הקימו קברט משלהם, "אף-על-פי" עם השחקן מיכאל גור. גולנד וגור הגישו שם קטעי קומדיה, שבאחד מהם ארבטובה הופיעה בדמותה של מרלן דיטריך. על הופעת גולנד שם נכתב בעיתון "הבוקר": "יוסף גולנד מוסר את כל כוח הטנור שלו לפזמונים ולפרודיות. די לו להחליף כובע כדי לתת טיפוס חדש!".







כשהוקם ב-44' "לי-לה-לו", תיאטרון לרביו ולסאטירה, היה גולנד גם שם מחלוציו. על הצגת הבכורה, ברוח האופרה של רוסיני "הספר מסביליה" (המועלית כיום באופרה הישראלית), כתב מייסדו ומנהלו, משה ואלין בספרו האוטוביוגרפי "ימים של חול וכוכבים": "התוכנית בת השעתיים סבבה סביב יוסף גולנד בתפקיד 'הספר מתל אביב', עולה חדש שעבר את כל המשרדים הממשלתיים עד שהסתדר סוף סוף".




בהמשך יצא גולנד לבדר את המעפילים בקפריסין. עפרה שומרת במעונה באמסטרדם מכל משמר מזכרת מהופעותיו שם. "זו קופסה יפה מעץ שעל המכסה שלה תבליט מאבן, שעליה חרוטה המילה 'קפריסין' על רקע מבנה של הצבא הבריטי".




בתש"ח הופיע גולנד במשלטים, וכשנבחרת הכדורגל יצאה לשחק בארצות הברית חצי שנה לאחר הקמת המדינה כדי לשחק (ולהפסיד בלי חודורוב, שהיה עסוק במלחמה) ולגייס כספים לתגבור קופתה, צורפו אליה המלחין וילנסקי וכוכביו שושנה דמארי וגולנד. "מוריס שבלייה היהודי", כך כונה בתוכנייה שצורפה להופעותיהם. משם המשיך להופעות בדרום אפריקה.




"על זה כואב לי הלב"




גולנד כבר היה בשנות ה-40 לחייו כשב-53' נולדה בתו היחידה. "בגלל שהיו לי הורים מאוד מבוגרים, כילדה קטנה הייתי בטוחה שהם אימצו אותי", היא מעידה. "לפעמים הכל היה אצלנו כמו הצגה אחת גדולה. כשהיו צריכים לעשות לי ניתוח להוצאת הפוליפים, הלבישו לי שמלת יום הולדת והנעילו אותי בנעליים בצבע תכלת. לא היה לי מושג לאן לוקחים אותי. לאחר ששרתי במונית שירי יום הולדת, מצאתי את עצמי להפתעתי בבית חולים. כשראיתי מולי את האחות האימתנית, הייתי בטוחה שהולכים להרוג אותי, הפצלוחית הקטנטונת".




"כבתם היחידה, הורי נתנו לי המון תשומת לב. מצד שני, לא היה להם זמן אלי, כך שבדרך כלל הייתי ילדת מפתח", נזכרת עפרה. "אבא היה חסר לי כשיצא להופיע. כשהשתהה בהופעות באוסטרליה, מרוב געגועים עשיתי אפילו שביתת רעב, שיחזור. כשנעדר ואמא הייתה עסוקה בסטודיו, חייתי לי לבד בעולם של דמיון".




אמך ניסתה ללמד אותך בלט?

"מה אתה יודע. היא ניסתה, אבל הייתי רזונת מדי ולא מפותחת מכדי לנעול נעלי ריקוד. וכשכבר רקדתי, לא הסתדרתי עם הביקורתיות שלה. לאחר שאמרה לי שאני רוקדת כמו פיל ויתרתי על התענוג".




וזמרת או שחקנית? 


"לאחר שהכיר את המקצוע לטוב ולרע, אבא נורא פחד שאהיה שחקנית. אבל בהצגה אחת שיחקתי איתו. הייתי בת 11 כששמעתי שהוא הולך לשחק את האבא בהצגת 'פצפונת ואנטון' בהפקה מסחרית. 'גם אני רוצה', אמרתי. 'את צריכה להיבחן', הוא אמר וכנראה חשב שבכך ייגמר הסיפור, כי הייתי ביישנית נורא. בכל זאת, הכנתי איזה קטע ובאתי להיבחן. כשהתקבלתי, אבא היה בפיצול אישיות. אם מצד אחד היה גאה שאני הפצפונת שם, מצד שני חשש שזה ימצא חן בעיני וארצה להיות שחקנית. אבל בסופו של דבר העדפתי לצייר ונהייתי ציירת".




לאחר שבשירותה הצבאי ציירה מפות במפקדת קצין חינוך ראשי, נערכה ללימודי ציור בחו"ל. בחירתה נפלה על אמסטרדם, שמצאה חן בעיניה במהלך טיול לאירופה של כיתתה עם המורה לאמנות בתיכון. "בהתאם ליחס שלהם לתיירים, חשבתי שההולנדים נורא נחמדים", היא נזכרת. "אבל כשבאתי ללמוד שם, גיליתי כמה שהם קרים".




בכל זאת, את בהולנד כבר 40 שנה.

"כי לקראת סיום לימודי שם הכרתי את האקס שלי, רופא במקצועו. גוי כמו בעלה הראשון של אמא. אצלנו במשפחה לא עושים מזה עניין".




לעפרה יש בת אחת, איילה שמה, או אנה בפי ההולנדים. היא בת 24, דוברת עברית, וסיימה לימודי פסיכולוגיה. בן זוגה הוא קטלוני מספרד.




לא הפריע לך במרוצת השנים שאת, בתו של גולנד, נשארת בניכר?

"לא רק שלא הציק לי, אלא שרציתי לחיות במקום שבו לא יצביעו עלי כעל הבת של. כפי שאתה רואה אני לגמרי ישראלית, אבל לא חיה פה".




חשבת לחזור ארצה, בפרט לאחר גירושייך? 


"גם אם חשבתי, כמו אמא אני לא מסתדרת עם החום בישראל".





היו לו גינונים של כוכב. עפרה גולנד. צילומים: יח"צ


גם לאביך היו גינונים של כוכב?




"אין לך מושג עד כמה. כשהיה יוצא איתי לרחוב ורצינו לעלות על אוטובוס, הוא היה מניף את ידו בציפייה שיעצרו לו כמו בימי תל אביב הקטנה. כשלא עצרו לו, כאשר כבר לא היה כל כך מפורסם, כעס. כאלה הם הגולנדים, אנשים מלאים בעצמם".




הפרק האחרון בחייו היה עצוב, הלא כן?




"אכן, כך זה היה, ועל זה כואב לי הלב".




"פעם היו רודפים אחרי"




אנחנו מנסים לאבחן היכן הסתמן המשבר. אולי סימן בולט לכך ניתן ב-57'. כשמנחם גולן ביים את המחזמר "שולמית" הוא העניק לשושנה דמארי, מי שהייתה התגלית בלי-לה-לו, את התפקיד הראשי. גולנד, הכוכב שפגשה בהגיעה לשם, נדחק לתפקיד המשני של המלווה בריבית שמגר בן-חפץ.




בהמשך גולנד ניזון מתהילת העבר, כשהתכבד לבצע במופע הנוסטלגי רב המשתתפים "היה היו זמנים" את שיר המשטרה. שם ביצע יחד עם יונה עטרי ויעקב טימן את "רינה", גרסה עברית של אלתרמן לשיר רוסי. את "רינה", אגב, גולנד ביצע ראשון בתוכנית "חגלידע" בתיאטרון המטאטא עם אירנה טאובר.




"סגנון השירים בארץ השתנה וברח הצדה משירת הבל-קנטו של גולנד וזמרים יפי קול אחרים כמו אברהם וילקומירסקי וניקו פלדמן", מחווה את דעתו אליהו הכהן, מומחה לזמר עברי. "עם שירי הרועים של שנות ה-50 ואופנת הלהקות הצבאיות, הצמדים והשלישיות, שוב לא היה ביקוש לשירה שלהם. כיום רק יהורם גאון מחזיק מעמד בשירת הבל-קנטו שלו".




כשגיורא גודיק עמד להעלות באמצע שנות ה-60 את המחזמר "כנר על הגג", זימן את גולנד לאודישן. "אבא מאוד נעלב", זוכרת עפרה, הילדה דאז. "אותי צריך לבחון?', התפלא".




אז הוא ויתר על ההזדמנות?

"לא, הוא נבחן. אבל הבמאי האמריקאי העדיף לתפקיד את בומבה צור. לאבא הציעו תפקיד קטן ואמרו שכאשר בומבה יהיה חולה, הוא יחליף אותו. תגובתו של אבא הייתה, 'עד שבומבה יהיה חולה, אמות'. הוא הלך הביתה ורודנסקי זכה בתהילה".




ההמשך היה נוגה. לאחר מלחמת ששת הימים נסע לארצות הברית כדי לקדם סרט שיזם על מפגש מחודש בעיר העתיקה שלאחר המלחמה בין שני חברים, יהודי וערבי. "כשמצא באמריקה מפיקים שנענו למיזם, הם התנו זאת בקופרודוקציה עם מפיקים בארץ. אך אף אחד לא נענה", מספרת עפרה. "כשאבא נפטר מצאנו ערימות של תסריטים שכתב והשאיר אחריו. אני לא יודעת איך באותה שנה הלך לשחק בסרט 'הנחשקת' של ג'ורג' עובדיה".




בראיון ל"מעריב" דאז לא הסתיר את גורלו המר. "אני מאוכזב", הודה. "קרוב ל-30 שנה הייתי כוכב בארץ, אולי יותר מכל אחד אחר. פעם היו רודפים אחרי, פעם היו מחפשים אותי. היום, אינני מתבייש בכך, אני מצלצל להסתדרות כדי לקבל הזמנה לשיר באיזה בית הבראה. מילא, מה לעשות. אם אין ברירה אסע שוב לחו"ל ואופיע שם. עדיין אני במלוא אוני, ואין כל סיבה שארד מהבמה".





באחרית ימיו הייתה לגולנד, אז כבר עם פאה ועם זקן מטופח וצבוע, קצת עדנה עם פריחת הסגנון הרוסי-צועני בעולם, או סגנון הג'יפסי-קינג, כפי שקרא לכך. בראיון ב-71' סיפר לי בעיניים בורקות על הצלחתו בהופעותיו בונצואלה ובבלגיה. כשניסו להציגו כזמר רוסי, מחה ועמד על כך שיציגו אותו כזמר מישראל ששר שירים רוסיים.




כאקורד אחרון לפני מחלתו הופיע גולנד ב-72' במופע "קונגרס הצחוק הציוני הראשון", בהפקת אברהם דשא. שם חזר על "דודה, הגידי לנו כן!", הפעם בדואט עם ציפי שביט. שם שר עם חבריו מהעבר, אלכסנדר יהלומי ויעקב טימן, את "פוליטיקה".




אנחנו כבר בדצמבר 73'. גולנד כבר היה על ערש דווי, חלוש וסובל ממחלת סרטן המעי הגס שבה לקה, כשבביתו צלצל הטלפון. מהמשטרה, שם לא ידעו על מחלתו, הזמינו אותו, השוטר הבימתי הנצחי, לאירוע בבנייני האומה בנוכחות הנשיא אפרים קציר. "אני בא!", הודיע בקול רפה גולנד, שלמעשה לא יכול היה לקום ממיטתו. למרות מחאות בני משפחתו, בקושי הגיע לשם, מלווה בסוניה. כשקראו לו לבמה, התרחש הבלתי ייאמן. הוא זרק הצדה את המקל שעליו נשען, ניגש למיקרופון ולתשואות הקהל שר את להיט חייו במלוא קולו. כעבור שבוע נפטר.




"אבא תמיד אמר 'אני רוצה למות על הבמה'", מעידה עפרה. "זה כמעט הצליח לו".