נער גבוה יורק לרצפה, מקלל שמאלנים ויורק. על ראשו כיפה לבנה ועליה רקום מגן דוד. הוא דוחף מישהי, מנסה להפריע לדיון שמתפתח. "מה אכפת לי להיעצר", הוא מסנן ויורק, "ככה צריך להתנהג איתם. אם היא תבין אותך, השמאלנית, אני נותן לך כסף", הוא מטיח. ברוכים הבאים לכיכר ציון בירושלים. מוצאי שבת, שלשום. ארבע ניידות משטרה במקום, כולל רכב אזרחי עם צ’קלקה, ג’יפ של מג”ב ומסחרית של היס”מ. בלב הכיכר, מוקפים בכמה עשרות בני נוער, עומדים אופק בירנהולץ וחבריו.

הם מגיעים לכאן מדי חמישי ושבת, תחת הכותרת “מדברים בכיכר”, כדי להרגיע, לדבר, לקרוא להפחתת הלהבות בבירה, להגן על העוברים ושבים ולהציע חלופה לפעילי להב"ה, הארגון הימני הקיצוני "למניעת התבוללות בארץ הקודש", בהובלתו של בנצי גופשטיין, שנמצאים דרך קבע במקום. האווירה בכיכר הערב טעונה במיוחד על רקע הצתת בית הספר הדו-לשוני בשכונת פת בבירה וכתובות הנאצה נגד ערבים שרוססו במקום. הכיכר נחלקת לקבוצות דיון, חלקן רגועות, באחרות מתחוללת מהומה.




"אתה יודע שיהודים שרפו היום את בית הספר הדו-לשוני בבית צפאפה", מתנהל ויכוח באחת הקבוצות. "זה בית ספר משותף ליהודים וערבים", אומרת פעילה לאחד הנערים. "אז אל תגידי 'שרפו בית ספר של ערבים', זה גם של יהודים", עונה לה הנער. מישהו מנפץ בקבוקי זכוכית, בליווי נער אחר שצועק "מוות לשמאלנים". מדיון סוער בין פעילים לנערים חובשי כיפה יוצא אחד עם מסקנה, "לך תתווכח עם בן אדם שלא מאמין באלוהים”, הוא אומר בבוז.




"אנשים, משעמם להם”, מסביר עובר אורח לתייר שתוהה על מה המהומה, "במקום ללכת לשתות משהו בפאב, הם מתווכחים". אחרי כמה דקות השוטרים עוזבים את הכיכר. "לא הרבצתי לאף אחד", צועק נער בשם דוד ודוחף את בירנהולץ. "מאיפה אתה?" אני שואל את הנער. "מה ‘כפת לך", הוא עונה לי, ולבסוף מתרצה: "נתניה", ואף מודה שהוא בן 12 בלבד. בירנהולץ מחזיק צרור פלאיירים. הנער דוד חוטף מידו את הצרור, קורע את הדפים ומשליך לאוויר בתנועת ניצחון.




"חבל, אתה מלכלך את העיר שלך", מעיר בירנהולץ. "מה ‘כפת לי", עונה דוד, "הערבים ינקו". הוא שואל אותי אם אני שמאלני, ומפגין מודעות פוליטית כאשר הוא טוען כי "אין כזה דבר" לא להיות מזוהה עם שום צד. הגיבוי מגיע מיד מנער אחר, שקורא לעברי: "אתה שמאלני, מזהים ישר, מקילומטרים. אני מרגיש את הסירחון”.




"אנחנו כעשרה חבר’ה ירושלמים", מספר בירנהולץ, בשנות ה-30 לחייו, דוקטורנט בפיזיקה, "זה התחיל בקיץ אחרי החטיפה והרצח של שלושת הנערים. הם היו מחפשים ערבים בחנויות להרביץ להם, והתחלנו לשבת פה עם נרות זיכרון להרגיע את המצב. בני הנוער פה הם לא אידיאולוגים של הימין הקיצוני. אלו בני נוער חסרי מסגרת".




"יש חבר’ה שאנחנו מדברים איתם. הם תופסים אותנו בצד, שאחרים לא יראו, ורוצים לשמוע, לדעת מה אפשר לעשות, מבקשים חברות בפייסבוק ומדברים איתנו", אומר בירנהולץ, "יש שני סוגים: החבר’ה הרשמיים הם בחולצות של להב”ה, אבל הרוב זה בני נוער שמצטרפים אליהם. הם לא פעילים רשמיים, ובנצי גופשטיין יכול להתנער מהם. כך החברה של להב"ה יכולים לשלהב, והחבר’ה הלא רשמיים עושים משהו באמת”.




לגבי התוצאות בפועל של פעילותם, מודה בירנהולץ: "זה לא שמישהו מלהב”ה פשט את החולצה והתפקד לחד”ש, אבל נוצרות שיחות ומקשיבים ומדברים. אלו ילדים עם המון כעס, ואנ־ חנו מנסים לתת מענה, לדבר איתם וגם לערב את רשויות הרווחה כשצריך". 



חסרי מסגרת


"עלינו לאוטובוס 12 חבר’ה", מספר אחד הנערים, קפוצ’ון על ראשו. "נהג ערבי, לא רצינו לשלם. ההוא בא עם המאבטח, בקו לילה, דפקנו לו פיצוצים, אחי", הוא מתגאה, "קיבלנו מעצר בית, אחי. עשרה חבר’ה, אחד הצליח לברוח, על אחד הנהג אמר שלא עשה כלום". אחת הפעילות מקבוצתו של בירנהולץ מבקשת לדעת מדוע הרביצו לנהג.


"הוא לא רצה לתת לנו לנסוע בחינם", עונה הנער, "הערבי הבן זונה לא יגיד ליהודי לשלם". "ההצלחה היא בשלב שבו אתה מצליח להגיע לדיאלוג", מסביר יובל כתף, 32, אחד הפעילים, יליד חיפה, גר שנתיים בירושלים. "חצי ממה שאנחנו עושים זה להגיע למקום שבו מסיימים לצעוק ומתחילים לדבר. זה נוער בסיכון", הוא אומר, "לא סתם יושבת פה ניידת של עלם. לה פמיליה, נערים מקטמון, כל הנערים הבעייתיים מגיעים לפה בסופו של דבר".


נער בשיער מחומצן, עם שני עגילי פירסינג בשפם ושניים מתחת הפה, מתקרב לכתף ופולט צרחה מוזרה. לכתף יש סבלנות. "מה העניינים", הוא פונה לנער, אבל שוב נענה בנהמה. "בכל פעם שאני בא, אתה צורח שתי צרחות והולך, אולי תבוא לדבר כמו בן אדם", הוא אומר לו. "אם אני אדבר איתך אני אתאבד", הנער עונה לו. "אל תתאבד", מבקש כתף, אבל הנער כבר נעלם.


"הגעתי לכאן אחרי צוק איתן, עם אנרגיות של אחרי מלחמה, ונשארתי”, ממשיך כתף לספר, "אנחנו פה כדי להיות גורם מאזן, ואנחנו מצליחים. זה הגיע לרמה שלהב”ה ממנים זקיפים שאומרים לנוער: ‘אל תדברו איתם’. הם לא מסוגלים להתמודד עם שיח עמוק יותר משיח של שנאה וגזענות”.


"האווירה בעיר נעשתה אלימה הרבה מעבר לרגיל”", אומרת הלל פישר, 23, אחת הפעילות, סטודנטית לחינוך מהר נוף, “אנחנו פה כדי לנהל דיאלוג עם צעירים שמבינים אלימות כשפה היחידה להשיג מטרות. אנחנו לא מוכנים שזו תהיה השפה שלהם, ומציבים להם גבולות אם צריך, ואנחנו מוכנים להיות אוזן קשבת ולהציג להם אנשים שלא חושבים כמוהם, אבל עדיין באים לשמוע אותם". לטענת פישר, "יש פרצופים מוכרים בין בני הנוער, אנחנו פה כבר הרבה זמן. הם שואלים אותנו אם לא נמאס לנו, והת־ שובה היא ‘אף פעם’. זאת אומרת זה נמאס, אבל אתה לא מפסיק רק כי זה נמאס לך”.


האלימות מופנית גם כלפיכם?

"עלי כיבו סיגריה, בעיטות ודחיפות יש כל הזמן. באחד המקרים הגיעו עש־ רות בחורים משולהבים שצעקו ודחפו אותנו. ישבנו על הרצפה כדי לשדר שאנחנו לא אלימים, ובכל זאת חטפנו בעיטות ונזרקה עלי סיגריה. "בהתחלה השוטרים היו באים, רואים שיש שקט, וזה טבעי כי יש שוטרים, ואז הולכים", אומרת פישר. "ברגע שהם נעלמים מתחילה האלימות כי השוטרים הם הגננת של האזור הזה. אנחנו מאלצים אותם להישאר. אנחנו לא נשכנע זה את זה לעולם, אבל כשמישהו שהיה מר־ כזי בצד האחר מבין שהמטרה שלנו היא להמעיט באלימות - זו פריצת דרך”.


"בעיה פנים־יהודית"



פעיל הימין אבישי בר ישי, 26, מגיע לכיכר עם כובע קאובוי ושלט שעליו הכיתוב: "העסקת ערבים = סכנה”. "אבישי בר ישי, כהניסט", הוא מציג את עצמו וטוען כי היום הוא סטנדאפיסט ובעל חברה לאפליקציות. בשבוע שעבר עלה לכותרות לאחר שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו כי קיבל סטירה מאורטל בן דיין לאחר שקילל אותה. "ניגש אלי ילד בן 16 שאני מכיר מהפגנות וסיפר לי שהיא סטרה לו כי הוא קרא לה ‘שרמוטה’", הוא מספר, “"ניגשתי אליה, לחצתי לה יד ואמרתי לה: ‘יש פה ילד שמעליל עלייך שנתת לו סטירה’. לא האמנתי. היא אמרה לי כן. אמרתי לה: ‘את נגד אלימות, אבל מרביצה לקטין?’ היא אמרה לי: ‘כן. אני אתן סטירה לכל מי שיקרא לי שרמוטה’.


אמרתי לה: ‘את תהיי גיבורה גם עלי?’ היא אמרה ‘אם תקרא לי שרמוטה’. אמרתי לה: ‘הילד לא שיקר, את באמת שרמוטה’ והיא נתנה לי סטירה. השוטרים כבר היו ערוכים לזה ועיכבו את שנינו, אותי כי כביכול העלבתי את השוטר". מאז הסטירה המתוקשרת מנהל בר ישי דיונים בפייסבוק עם הפעילים. "הבנתי שהם לא השמאל ההזוי שאנחנו תוקפים", הוא מסביר, "הילדים פה מהבחינה הפוליטית והחברתית הם עדיין כלבלבים, רואים מטושטש. הם רואים את כל השמאל אותו דבר. יש שמאל שאין איתו דיבור, לא מדברים עם בוגדים. לעומת זאת החברה שפה בעד הידברות, איתנו, לא רק עם ערבים. ואין לי בעיה איתם".


הם מנסים לדאוג שלא תהיה אלימות נגד ערבים.


"הם הסיבה לאלימות. אני לא חושב שתהיה התלהטות אם יהיה פה רק ימין או רק שמאל. ערבים? אין פה ערבים בכיכר בדרך כלל".


אולי כי האחרונים שעברו פה חטפו מכות.


"סיבה טובה. אני בעד שלא יהיו ער־ בים בכיכר בדרך כלל”.


"לא היו תקיפות של ערבים בזמן שהיינו פה", אומר כתף, "זה יותר בעיה של הטרדות מאשר תקיפות, וכשאנחנו פה מפחדים יותר לעשות משהו לערבים שעובדים באזור”.


"הבעיה היא פנים־יהודית", מסכמת הפעילה אסנת שרון, 31. "הייתה לנו מחשבה בהתחלה להביא גם ערבים לפ־ עילות הזו, אבל יש פה בעיה יהודית פנימית. מביך אותי להביא ערבים כדי להתמודד עם זה".