סקר "מעריב-סופהשבוע" בביצועו של מכון "פאנלס פוליטיקס" הוא סקר של מגמות. הציבור נמצא עדיין בהלם ולא הוציא עוד את הראש משקית ההקאה שלו. יחד עם זאת, הסקר הזה מרתק במיוחד ומצביע על תופעות שיש להן פוטנציאל לתת את הטון בשלושת החודשים הקרובים. ועוד משהו: הכל אפשרי. הכל, כולל הדחת בנימין נתניהו. רוב ברור של הציבור לא מעוניין בו כראש הממשלה הבא, למרות שהימין מנצח ניצחון ברור בעוד גוש השמאל ממשיך להצטמק. במילים אחרות: נתניהו מאבד את מקומו כמנהיג הימין. המסה הקריטית הנדרשת להחלפתו, מצטברת במהירות.

סקרים קודמים שפורסמו בשבועות האחרונים כבר הצביעו על כך שרוב ברור בציבור לא תומך בקדנציה נוספת לנתניהו. בסקר הנוכחי מספר האנשים שמתנגדים לקדנציה כזו כמעט כפול ממספר אלה שתומכים בה (60% מול 34% בהתאמה). נאמני נתניהו, הגרעין הקשה שלו, עדיין נאחזים בו, בהיקף של 80%, פלוס-מינוס. הנתון הזה יכול עוד להצטמק, מאחר ונתניהו תמיד מפסיד מספר לא מבוטל של מנדטים במהלך קמפיין (כך היה ב-4 הקמפיינים האחרונים שלו). כל שאר הציבור, ומדובר ברוב גדול של הישראלים, לא מעוניינים בו. 
 

הסקר ממשיך מגמה שהולכת ומתייצבת בשנים האחרונות: "המצביעים הקבועים" נגמרו. המפלגה היחידה שנהנית מגרעין תמיכה יציב, קבוע וצומח, היא יהדות התורה. כל שאר המפלגות, פריכות. לא רק "יש עתיד" ו"ישראל ביתנו", גם הליכוד והעבודה. עם ישראל פתוח להצעות. עניין מפתיע נוסף: אחוז ההצבעה, על פי הסקר הזה, לא יהיה נמוך, אלא גבוה (74%). הישראלים מעוצבנים. הם, בשלב הזה, רוצים להצביע. הם עוד לא התייאשו לגמרי.
 

ועכשיו, לשני נתונים דרמטיים לא פחות (לטעמי, אף יותר). עד היום נשאלו הנסקרים את שאלת "ההתאמה לראשות הממשלה" בדרך בה הוצגו בפניהם כל המועמדים הרלוונטיים, בזה אחר זה. השיטה הזו נתנה יתרון מובנה לנתניהו, שנהנה מגרעין תמיכה משמעותי, בעוד כל המועמדים האחרים התחלקו בכל היתר. בסקר הנוכחי ניסינו שיטה אחרת, למרות שאין בישראל בחירות אישיות. הצבנו את נתניהו מול כל אחד מהטוענים לכתר, בנפרד. מדדנו, בעצם, את הפופולריות של ביבי מול מתנגדיו, בהתמודדות של אחד על אחד. התוצאות מדהימות. 


 

נתניהו מנצח במצב כזה את בנט (43%-31%), את לפיד (51%-34%) ואת ליברמן (51%-23%). שלושת אלה לא בשלים, עדיין, להתמודדות על הדבר האמיתי. מול יצחק הרצוג מביא נתניהו תוצאת תיקו (45-44), וכאן השוס הגדול: ביבי מפסיד (!!) למשה כחלון בהפרש של 10 נקודות (36-46), ומפסיד אפילו לגדעון סער, שלא נמצא כרגע במערכת הפוליטית (38-43).
 

במילים אחרות: בקרב הציבור הכללי, כחלון וסער, שני המאוכזבים האחרונים מנתניהו, אחד מהם בחוץ כבר שנתיים והשני פרש לא מזמן, פופולריים ואלקטורליים יותר מראש הממשלה המכהן. מדובר בסוג של רעידת אדמה, שממחישה עד כמה פגיע נתניהו. כל זה, עוד בטרם החל הקמפיין הנגטיבי נגדו, עוד לפני הפריימריז בליכוד שתמיד גובים מחיר יקר בציבור, עוד לפני הצגת הרשימה, שעל פי כל הציפיות יככבו בה "שוסים" אלקטורליים כישראל כץ, חיים כץ, זאב אלקין ודומיהם. 
 

הנתונים הללו עשויים לשכנע את סער, שיושב על הגדר, לקבל החלטה דרמטית ולהתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד. כל מה שסער צריך זה שמתפקדי הליכוד יתחילו להבין שנתניהו עלול להפסיד את השלטון. הבנה כזו יכולה להיות הרסנית לנתניהו. האדמה בבלפור רועדת.
 

הנתון המדהים השני הוא הנושא עליו יילכו הישראלים לקלפיות ב-17 במרץ. למרות שהאבק ממבצע "צוק איתן" טרם שקע, וטראומת המנהרות והרקטות על תל אביב עוד לא הגלידה, רוב הישראלים לא יילכו הפעם להצביע על המצב הביטחוני. העניין הכלכלי זכה ב-34%, הביטחוני ב-30% והצדק החברתי ב-14%. זאת אומרת שהמצב הכלכלי והצדק החברתי ביחד מהווים 48% משיקול ההצבעה בבחירות הקרובות, בעוד המצב הביטחוני רק 30%. 

הוכחה נוספת לתהליך התבגרות שעובר על הציבור הישראלי, וגם לעוד משהו: התפוגגות הדומיננטיות של מנוע הצמיחה המרכזי של נתניהו בשנים האחרונות, הלא הוא האיום האיראני. 


 

הערת אזהרה: אירוע ביטחוני סמוך לבחירות עלול להוריד את ההערכה הזו ביגון שאולה.

2. ה"אנטי ביבי" החדש

אחרי שאמרנו את כל זה, דבר אחד מבצבץ ועולה, מתבהר ומתברר לנגד עינינו: אלה בחירות על בנימין נתניהו. בעד, או נגד. מצב הרוח של חלק גדול בציבור מזכיר את זה של 1999. הפעם, בניגוד לפעם ההיא, לא מדובר בענייני ימין-שמאל, מלחמה או שלום. הציבור איבד אמון בתהליך המדיני. אבו מאזן לא מעניין אותו. הסיפור של ביבי הוא המיאוס שחש כלפיו חלק גדול מהציבור ברמה האישית. ההתנהלות, הנהנתנות, חוסר היכולת להוביל, היעדר החזון והתקווה. 
 

זה, יחד עם העובדה שרוב גדול של הציבור (כפי שעולה מהסקר) חושב שמצבה של המדינה הידרדר במהירות כמעט בכל התחומים (למעט איכות הסביבה, שאפו לעמיר פרץ...), מייצרים אפקט של כדור הריסה אימתני שמאיים, בתנועת מטוטלת, לקעקע את שלטונו של נתניהו. עכשיו, כל מה שנשאר זה למצוא מי יכול לגשת אל הסחורה, המונחת על הרצפה, ולקחת אותה.
 

בהנחה שהתרגיל הקבוע והשקוף של ביבי לפרק את "יש עתיד" ייכשל, כמו שנכשלו בזמנו הניסיונות לפרק את "קדימה" (מבחינת נתניהו, רק לו מותר לבצע פוטשים ותרגילים מסריחים, לכל האחרים אסור), ובהנחה שגוש השמאל לא יתאחד איחוד משמעותי (למעט ציפי לבני, שמתלבטת בין הצטרפות ללפיד, להרצוג או לכחלון), מה שיקרה זה מה שקרה בשתי הפעמים האחרונות. מישהו, שיתחיל להתרומם מעל האחרים בסקרים שבועיים-שלושה לפני הבחירות, יהפוך לאלטרנטיבה ויקלוט זרימה מאסיבית של מנדטים בישורת האחרונה של המרוץ. 
 

בפעם האחרונה זה היה יאיר לפיד, שהתרומם ממספר חד ספרתי ל-19 מנדטים כמעט בן לילה. פעם אחת קודם, הייתה זו לבני שניצחה את נתניהו ברגע האחרון על חודו של מנדט (אבל הוא הקים ממשלה). עוד לפני כן, היה זה רפי איתן, מראשוני התופעה הזו, שלא היה קיים בסקרים שבוע לפני הבחירות והביא 7 מנדטים ביום הבחירות. מי יהיה ה"אנטי ביבי" החדש? הכל פתוח. זה יכול להיות ליברמן, זה יכול להיות כחלון, זה יכול להיות לפיד, זה יכול להיות הרצוג.
 

ועדיין, אסור לשכוח דבר מהותי אחד: בסוף היום, יהיו לימין יותר מנדטים מאשר לשמאל. כדי להקים ממשלה נטולת נתניהו, מישהו יצטרך להיות "חוצה המחנות". יש רק שני מועמדים: ליברמן וכחלון. אלה שמביאים קולות מהימין. ליברמן מאס בנתניהו מזמן, אבל הוא פוליטיקאי ציני ולא תהיה לו בעיה לסתום את האף פעם נוספת ולהמליץ על נתניהו אצל הנשיא תמורת תיק בכיר. 


 

גם כחלון נראה כמי שלא מוכן לקנות מנתניהו קורקינט משומש, השאלה היא איך ינהג ברגע האמת, אם מספר המנדטים שלו לא יאפשר לו להרכיב ממשלה אבל כן יאפשר לו להיות לשון מאזניים שתטה את הכף לטובת נתניהו (שיציע לו את תיק האוצר, נניח).
 

הפרדוקס הוא שאם כחלון או ליברמן יהיו אלה שיזנקו מעל האחרים לקראת הבחירות, זהו קיצו של נתניהו. אם יהיו אלה לפיד או הרצוג, המצב יהיה מסובך יותר. הם יצטרכו את כחלון או ליברמן, או שניהם, כדי להדיח את ביבי. 
 

למה לא דיברנו על בנט עד עכשיו? כי הסיכוי שבנט יהיה ראש הממשלה הבא אינו גבוה. גם אם יסיים כמנהיג המפלגה הגדולה ביותר (מה שיכול לקרות, אגב), לא ימצא לעצמו ממליצים. הוא זקוק לתוצאה מטורפת ממש, כדי שראשי שאר המפלגות יסכימו להצטרף לממשלה בראשותו. נדמה לי שאנחנו עוד לא שם. אם כי, תפקיד שר הביטחון לנפתלי בנט כבר לא נשמע דמיוני. 

3. פאניקה 

נתניהו בפאניקה. ממי? כמעט מכולם. ההתמקדות שלו בלפיד מוכיחה שעל פי סקרי העומק שלו, תקרת הזכוכית של לפיד גבוהה משל שאר המועמדים (אם כי הסיכוי שלפיד יתקרב אליה הפעם, נמוך). אבל זה לא רק לפיד. נתניהו בפאניקה מכחלון. הוא יודע שכחלון נתפס בציבור כיחיד שזיהה את המצוקות וגם עשה משהו לטובתן. במדד האמינות המתפרסם כאן, זוכה כחלון לציון הגבוה ביותר. הוא שחקן רציני, כחלון. 
 

אבל לא רק הוא. ביבי בפאניקה גם מבנט. החיזיון לפיו בנט יביא יותר מנדטים ממנו, מהלך עליו אימים. שימו לב לתופעה מדהימה: נתניהו פיטר בזמנו את בנט, איילת שקד ושלום שלמה, עכשיו שלושתם מתפעלים את הסטרט-אפ של "הבית היהודי" ועושים לו בית ספר. אגב, נתניהו הבריח בזמנו גם את ליברמן, שגם הוא מתמודד מולו. וגם את כחלון, כנ"ל. כולם היו בניו, כולם קורבנותיו חדורי שאיפת הנקם. 
 

אבל יש עוד מישהו, שמבצבץ מחדש. כאילו חסרים דמונים לנתניהו, אתם יכולים להוסיף עכשיו את גדעון סער. כן, הפורש הטרי. הצטרפות של סער לפריימריז בליכוד מהלכת אימים על נתניהו. הסקר הנוכחי מוכיח שסער יכול להוות איום משמעותי על ביבי. בציבור הכללי הוא יותר פופולרי ממנו. כל מה שצריך להוכיח, זה שעם נתניהו הסיכוי של הליכוד לנצח בבחירות קטן יותר. אנחנו עוד לא שם, כי רוב הליכודניקים עדיין עם נתניהו. אבל הנתון הזה הפיך. 

כך שנתניהו קם כל בוקר וצריך להחליט, מבין רשימה ארוכה ומפוארת, ממי הוא מפחד עכשיו. הולך להיות כאן קמפיין מרתק.

4. זגזוגו של מע"מ

הקש ששבר את גבו של נתניהו, על פי הניתוחים מתחילת השבוע, היה חוק מע"מ אפס של לפיד. זה היה התנאי האחרון בחמשת התנאים שהציג נתניהו באותה שיחה לילית טראומתית בפניו של לפיד, תנאי בלתי אפשרי מבחינת לפיד, שהוכיח שנתניהו התכוון ללכת לבחירות מלכתחילה. איך יכול להיות שנתניהו הפך חוק שהוא עצמו תמך בו, לסוג של איום קיומי על שלום הציבור ומניע לגיטימי לפירוק ממשלה ובזבוז 2 עד 3 מיליארד שקל בבחירות מיותרות?
 

לפני כחצי שנה, מיד לאחר שחזר מאחת מנסיעות הראווה שלו בחו"ל, הזעיק נתניהו את כל העוסקים בתחום הנדל"ן לדיון לילי דחוף בלשכתו. הוא הודיע שייכנס לעניין הנדל"ן והדיור וכהרגלו, עשה את זה בבהילות, מעכשיו לעכשיו. הישיבה החלה בסביבות עשר בערב. היו שם לפיד ויועצו לענייני נדל"ן אורי שני, שר הבינוי אורי אריאל ומנכ"ל משרדו, הנגידה קרנית פלוג, פרופ' יוג'ין קנדל, מנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר, מנכ"ל משרד מקרקעי ישראל, נתניהו ואנשי לשכתו הקרובים. 
 

לפיד הציג את עניין הנדל"ן ואת חוק מע"מ אפס. גם אורי אריאל הציג את הדברים מהזווית שלו (הוא ולפיד היו מתואמים, אריאל תמך במע"מ אפס). את המתנגדים הוביל יו"ר מינהל מקרקעי ישראל, שהציג נתונים ומספרים על עתודות הקרקע השונות והקרקע המיועדת לבנייה, פלוג וקנדל. עוד קודם, אחרי ששמע את נתוני המינהל, אמר נתניהו לנוכחים "תעזבו את מע"מ אפס, צריך להתרכז במאמץ לשיווק כמה שיותר קרקעות והגדלה מאסיבית של התחלות הבנייה. רק זה יוריד את המחירים, תתחילו לעבוד", הציע. 


 

אבל אז, במהלך דבריו של פרופ' קנדל, ביקש אורי שני את רשות הדיבור. "המספרים שמציגים לך", אמר לנתניהו, "אינם נכונים. עשינו בדיקה יסודית של עניין הקרקעות. אין קרקעות מוכנות לשיווק בכמויות נדרשות באזורי הביקוש. זה לא קיים ולכן זה לא יפתור כלום. פשוט אין. רוב הקרקעות הן בנגב ובצפון. אלה לא אזורי הביקוש. עשינו סקרי עומק. רוב גדול של הציבור לא מאמין, לא לך ולא ללפיד, שאתם מתכוונים באמת להוריד את המחירים. אני מדבר על 80% מהציבור. ולכן, אדוני ראש הממשלה, העניין הוא עניין של אמון. רק המהלך של מע"מ אפס יוכיח לציבור שאנחנו רציניים. רק הנכונות להכניס את היד לכיס תביא את האפקט הנדרש. זה הטווח הקצר. בטווח הבינוני יש לנו את תוכנית 'מחיר מטרה', ולטווח הארוך יש צעדים נוספים. זו חבילה". 
 

נתניהו האזין בקשב רב. ואז המשיך שני לזווית אחרת: "קבינט הדיור ישב על התוכנית הזו חצי שנה. ישב ולמד ובדק את הכל. הקבינט אישר את התוכנית הזו פה אחד. קבינט הוא ממשלה לכל דבר. אני לא מצליח להבין למה פתאום מגיעים ומנסים להפוך את זה בדיון אחד. אני זוכר שישבנו כאן", אמר לנתניהו, "לפני עשר שנים בערך, ממש באותו חדר. הגיע שר האוצר לראש הממשלה, עם תוכנית אגרסיבית מאוד שהכין ליציאה מהמשבר הכלכלי. זו הייתה תוכנית קשה מאוד, עם צעדים דרסטיים, קיצוץ דרקוני בקצבאות ודברים נוספים. שר האוצר קיבל מראש הממשלה גיבוי מלא". 
 

נתניהו חייך. "טוב, זה היה שר אוצר אחר", אמר. "נכון", אישר שני, "זה היה דווקא שר אוצר טוב". הוא רצה להוסיף ש"גם היה ראש ממשלה אחר", אבל התאפק. האסימון של נתניהו נפל. "יש צדק בדברים", אמר. ביבי שינה את עמדתו ותמך בהמשך הישיבה במע"מ אפס. הפור נפל. למחרת כבר היו כותרות בעיתונים על התוכנית החדשה. נתניהו הביא אותה להצבעה בממשלה, והעביר אותה. אחר כך היא עברה את כל התלאות לקראת חקיקה בכנסת. חודשים עבדו עליה, עד שאושרה. ועד, חצי דקה לפני רגע האמת, ביבי התקפל. שוב.
 

המע"מ אפס מזכיר לי את המע"מ ההוא על פירות וירקות. בשני המע"מים האלה, זכרם לברכה, נתניהו זרם לאורך כל הדרך, עד שנבהל ממשהו ברגע האחרון. אז, הוא השאיר את יובל שטייניץ האומלל מוטל לבדו לצד הדרך, מושפל מאי פעם. עכשיו, הוא פשוט פירק את הממשלה. 
 

האם נתניהו חושב שמדובר בקטסטרופה כלכלית איומה כל כך, עד כי עדיף ללכת לבחירות? כנראה שלא. נתניהו מעריך שלטווח הקצר, החוק ישפר מאוד את מצבו של לפיד. עשרות אלפי ישראלים יקבלו הנחה של מאות אלפי שקלים על דירה ראשונה. לפיד עלול להפוך לעוד כחלון. לנתניהו יש מספיק כחלונים, הוא לא רוצה עוד אחד. הדבר האחרון שנתניהו רוצה זה לעזור ללפיד לגרוף רווח פוליטי על גבו.
 

ובטווח הארוך? נתניהו באמת מאמין שהחוק לא יועיל. "ואז", אמר למישהו, "יאשימו אותי, כי זה היה במשמרת שלי". בקיצור, ביבי עוד עלול לצאת קרח מכאן ומכאן.

5. קיצור תולדות הפוטש

לפיד היה הדמון של נתניהו השבוע. הוא, וציפי לבני. לפיד יכול להיות המפסיד העיקרי של הבחירות הקרובות. בסקר הנוכחי יש לו 11 מנדטים. יחסית לתחושת האכזבה הכללית מביצועיו, מדובר בהישג. לפיד ישקיע מאמץ אדיר בצירופה של לבני. קמפיין, הוא יודע לעשות. ראינו את זה בנאום התגובה שלו השבוע. 
 

הוא עשה כמות מסחרית של שגיאות בשנתיים האחרונות. אחרי קמפיין מבריק, שהניב 19 מנדטים, הוא נקלע לסחרור. האמירה ההיא, לבן שני מ"עובדה", שכן, הוא יתמודד על ראשות הממשלה בפעם הבאה והוא מניח שינצח, הייתה בומרנג קטלני. היא שתלה את נבטי האי-אמון בינו לבין נתניהו. ככה, בבת אחת. מאותו יום, עוד לפני שהורכבה הממשלה האחרונה, היה לפיד הדמון הגדול שמאיים על נתניהו. יש לא מעט קווי דמיון ביניהם.

שניהם פרזנטורים מוכשרים. העניין הוא שנתניהו שחוק, אפור, כבוי ורוב האנשים מאסו בו, ובהתמקדות שלו בנאומים, במקום מעשים. לפיד נראה כמו ביבי, הדור הבא. רהוט יותר (בעברית), צעיר יותר, מנסה גם לעשות, לא רק לדבר. נכון, רוב מה שעשה לא בא טוב לציבור, אבל הוא לפחות ניסה. 
 

ועוד משהו: שניהם יהירים ומלאים בעצמם, אבל לפיד מתנהל בצניעות. נוהג ברכבו בעצמו. נוסע לחו"ל במחלקת תיירים. לפיד גייס את בנו כמה שבועות לפני שנתניהו גייס את בנו השבוע. הוא עשה את זה בשקט. בלי מצלמות, בלי עיתונאים, בלי פאתוס ורעיה מעפעפת.
 

אי אפשר שלא להשתאות מול כמויות האנרגיה שמשקיע נתניהו בפראנויות שלו. השבוע זה היה "הפוטש" הגדול שלפיד תכנן נגדו. התוכנית הגדולה להצביע אי אמון בנתניהו ולהקים תחת ממשלתו את ממשלת לפיד. העובדה שאין למהלך הזה שום היתכנות טכנית (לפיד והחרדים יישבו יחד, ועוד בקדנציה הזו?) לא הפריעה לנתניהו לבנות לעצמו את הפאניקה. זיעה קרה באה בדרך כלל על חשבון היגיון. יועצו של לפיד הלל קוברינסקי מלמל משהו לפרח לרנר, יועצת נתניהו, ומכאן הדרך למהומה המיוזעת קצרה מתמיד.
 

הפרסומים על תוכנית כזו החלו בעמודים האלה לפני כחודשיים. כן, היו כל מיני קיביצערים שהסתובבו עם זה. אחד מהם, כך פרסמתי כאן, היה מאיר דגן. הוא עשה את זה מטעם עצמו, אם כי קוברינסקי היה בתמונה (ברמת עדכון). גם הנשיא לשעבר פרס דיבר על זה עם כל מי שהסכים לשמוע. אופרציה פוליטית משמעותית לא הייתה. דיבורים מהסוג הזה יש תמיד. מי שהפך אותם לאמנות זה נתניהו עצמו. הוא תמיד חתר נגד כל מי שמעליו, מצדדיו, אפילו מתחתיו. תמיד הכין לעצמו אופציות חלופיות, מחוץ לממשלה או בתוכה. אבל נתניהו נועד לשלטון. אין מלבדו. ולכן, לו מותר. כשאחרים עושים את זה, מדובר בפשע מלחמה. 
 

נתניהו הוכיח שהוא תלמיד מצטיין של רבו, אהוד ברק. קיצור תולדות הפוטש נגד נתניהו מזכיר מאוד את הפוטש שהיה נגד ברק בקריה. בשני המקרים, מדובר באנשים חשדנים שהמציאו פוטש נגד עצמם. הם גם הצליחו: במקרה של ברק, זה נגמר בעזיבת החיים הפוליטיים. נדמה לי שהאפשרות הזו נראית פתאום רלוונטית גם במקרה של נתניהו.
 

אז מה בכל זאת ערער את נתניהו? מה נטע בו את יצר ההרס העצמי הזה, שגרם לו לקבל החלטה לא פשוטה ולפרק לעצמו את הממשלה? חוק "ישראל היום". אין תשובה אחרת. זהו קו פרשת המים של מה שהיה לנו כאן. מהרגע שהחוק עבר בקריאה טרומית, ובהפרש משפיל, נתניהו אינו אותו בן אדם. זו הייתה הצבעת אי אמון נגדו, בה השתתפו כמעט כולם. בקושי 11 ליכודניקים נחלצו לעזרתו. 
 

ככל הידוע, פטרונו שלדון אדלסון השתולל מכעס. איך ביבי לא מסוגל לספק את הסחורה, איך ראש ממשלה מכהן חוטף מכה כזו בראש לעיני כל, ועוד בנושא הקיומי הכי גורלי מבחינתו. נתניהו הבין שהוא יושב בממשלה עוינת, בקואליציה עוינת, במציאות עוינת. הוא החליט לתקוף את הגוף של עצמו. הוא החליט להמר על חייו הפוליטיים. השבוע הוא השתמש בדוגמה של המהלך המבריק שעשה ב-2001, אחרי שברק ריסק את עצמו (ואת המדינה) לדעת. הוא סיפר שבגלל שהכנסת לא הסכימה להתפזר, הוא לא הסכים להתמודד בבחירות האישיות לראשות הממשלה, למרות שהיה מנצח בוודאות (זה נכון) את ברק ואת שרון.
 

הזיכרון של נתניהו קצר וסלקטיבי. המהלך ההוא נתפס כאחד המעשים הפוליטיים המגוחכים ביותר של העידן החדש. נתניהו ויתר, מרצונו, על 8 שנים מחייו הפוליטיים ועיכב את חזרתו לשלטון בקרוב לעשור. אריאל שרון, שניצח את ברק והרכיב ממשלה, עשה את זה עם 19 המנדטים של הליכוד, וניהל את המדינה ביד רמה. נדמה לי שאם הדברים יימשכו בקצב הנוכחי, נתניהו עוד יתגעגע ל-19 מנדטים האלה.

6. הייעוץ בחינם

הבחירות ב-17 במרץ יהיו בחירות על פרצופה של המדינה. כן, תמיד אנחנו אומרים את זה, אבל הפעם זה אמיתי (גם את זה אנחנו אומרים תמיד...). לא ימין או שמאל, לא שלום או מלחמה. שרה ובנימין נתניהו הצליחו לייצר מציאות בה ישראל לא מצליחה לדמיין את עצמה בלעדיהם. קמה כאן קיסרות מרקיבה ומושחתת, לנגד עינינו. ההתנהלות של בני הזוג הזה היא התנהלות מלכותית. כל מה שמתפרסם על מעלליהם אינו מקיף אפילו אחוז אחד מהמציאות (ואני לא מגזים). 
 

במקביל, הם השכילו להשתלט על עמדות הכוח, על שומרי הסף, על הרגולטורים ועל המערכת הפוליטית, ולשתק אותם שיתוק מצמית. הם עושים מה שהם רוצים, ללא התנגדות. לאף אחד אין כוח יותר לבדוק, לפשפש, להתריע. אפילו התקשורת נשחקת, נכבשת, נופלת, משלט אחרי משלט, לידיהם של ביבי והאדלסונים. 
 

קחו לדוגמה את ניר חפץ. האיש מציג את עצמו כיועץ האסטרטגי של נתניהו. האם משלמים לו? חפץ סירב, גם השבוע, לענות על השאלה הזו. החפץ הקודם היה שעיה סגל. אתם בטח זוכרים אותו. בזמנו, ניסיתי לשאול אותו אם בני הזוג נתניהו משלמים על שירותיו. סגל גמגם, התחמק, אבל בסוף, אחרי שהשאילתות שלי החלו להטריד את לשכת ראש הממשלה, קיבל ביבי עצה ממישהו, קרא לסגל, רשם לו צ'ק על סך 3,500 שקל, בשביל כסת"ח, ושימותו הקנאים. 
 

אגב, 3,500 שקל זה אפילו לא מחצית הריטיינר החודשי שיועץ ברמתו של סגל אמור לקבל מראש ממשלה. במקרה שלנו, זה היה תשלום חד פעמי. על כל השנים. מה קרה עם התשלום הזה בסוף? כשנודע הדבר לגברת נתניהו, היא פצחה בסקנדל, שיגרה שליח בהול לאזור, מקום מגוריו של סגל, וקיבלה את הכסף בחזרה.
 

למה הם עובדים בחינם? כי המיתוג כיועץ אסטרטגי של ראש ממשלה שווה הון. חפץ, שנפלט מ"ידיעות", נפלט מלשכת ראש הממשלה, נפלט ממעריב (לא לפני שכמעט השמיד אותו), הפסיד עם מאיר שטרית וחיפש את עצמו, מצא את המפלט אצל בני הזוג נתניהו. עכשיו, כשכולם מבינים שהוא האיש שלהם, יש לו משרד משגשג. אגב, בבחירות הוא בוודאי יקבל תשלום. גם סגל קיבל, בזמנו. טוב, בחירות זה משהו אחר. התשלום יבוא מקופת המדינה. שלא כמו בימי שגרה, בהם יועץ של בני זוג צריך לקבל מהם את התשלום.
 

בחירות 2015 יהיו גורליות. אסור להישאר בבית. צריך ללכת להצביע. ימין, שמאל, מרכז, לא באמת חשוב. צריך להחליף את ראש הממשלה. לפיתתו את חיינו הפכה לסכנה ממשית.