כאשר נבחר רמטכ"ל חדש, מאחלים לו שכישוריו להנהיג את הצבא במלחמה לא יבואו לידי ביטוי. אם ייפול בגורלו לעשות כן, מאחלים לו הצלחה. ההצלחה נמדדת הן בניצחון בקרב והן בחיילים ובאזרחים שלא ייפלו לשווא. כדי ששני אלה, כישורים לתפקיד והצלחה בתפקיד, יבואו לידי ביטוי, צריך הרמטכ"ל הנכנס להיות ערני למצבי הידרדרות למלחמה שאינם רלוונטיים לביטחון ישראל, ולבטל תואנות שווא למבצעים שיובילו להידרדרות למלחמה. התואנות יכולות להיות חילוץ פוליטיקאים כושלים, טיפוח הכבוד והגאווה של צה"ל באמצעות מבצעים שלפעמים קוראים להם "הרתעה", או סיפוק יצר האקשן הפרטי של יחידות ומפקדים בצה"ל.


על הרמטכ"ל להפריד ולהבחין באורח מדויק בין מלחמת ברירה למלחמת אין ברירה. כשאתה יוצא למלחמת ברירה, אתה חייב להיות בטוח שאם אתה לא פותח במלחמה, צפויה לך בעתיד לחימה ודאית ובתנאים גרועים יותר. למשל, אם לא נצא היום למלחמה בחיזבאללה, ברור שמחר חיזבאללה יהיה כשיר יותר, קטלני יותר ומאומן יותר. האם זו סיבה לצאת למלחמה? ודאי שלא. אם נעסוק בפתיחות בשדה המדיני בשורשי הסכסוך, הצורך לצאת למלחמה יקטן. אם במקביל נפעל בהיגיון בשדה הצבאי, לא תהפוך כל תקרית מקומית לקאזוס בלי.


כיום, כאשר את ענייני המלחמה מנהל קבינט פרחחי והצפי אחרי הבחירות שהוא יהיה הרבה יותר מסוכן (בנט שר ביטחון?), הרמטכ"ל הנכנס אמור להיות המבוגר האחראי. באופן כללי, גדי איזנקוט הוא איש של כוח. כשנכנס לפיקוד הצפון העביר לחיזבאללה מסר כפול: אם תעשו שטויות לא רק נהרוג אתכם, אלא גם נפציץ את התשתיות בלבנון כולה. 


המסר הזה שיחק על האחריות המדינתית שנסראללה התיימר לקחת על עצמו. להרביץ בכלל זה האופי של בית הגידול של איזנקוט, גולני. להסתער במלוא העוצמה זה בכלל אופי של צבא, ובעת קרב (אמיתי) זו הרוח הנכונה. עכשיו, כאשר איזנקוט עלה כיתה, הוא מחויב בשקלול כל הנסיבות שמהן יוצאים לקרב. המדיניות, הצבאיות, הכלכליות והחברתיות. איזנקוט היה מזכירם הצבאי של שרון וברק. הוא הוכיח יכולת שקלול כאשר שיגר כאלוף פיקוד הצפון מכתב התרעה לראש הממשלה נתניהו ולשר הביטחון ברק בעניין התקיפה באיראן. הוא אומנם עטף את זה בצורך בשת"פ אמריקאי, אבל הנימה הייתה: אל תשתגעו. 


אומנם נכתב כי אשכנזי הציע לו להימנע מלהתקוטט עם ברק פן יבולע לו, אבל אני מניח שלא היה משגר את המכתב ללא "התייעצות" עם אשכנזי. באותם ימים היה חשש שהצמד ברק־את־ביבי ילך על תקיפה באיראן. כל מי שהכיר את תרחישי המלחמה הזאת, היה אמור לשקשק ביום ולא להירדם בלילה. איש פרט לנתניהו וברק לא ידע אם הם מתכוונים לתקוף או רק לתעתע באיראנים ובאמריקאים, אך עצם דריכת המערכת הבעיתה את ראשי מערכת הביטחון. מכתב איזנקוט אותת שהמטכ"ל מאחורי אשכנזי, והוא עצמו מוכן לנקוט את הצעד הנכון גם אם הצעד הזה עשוי לפגוע בו בהמשך.

 

האמת המרה



עכשיו, כשהוא הרמטכ"ל, ובהיעדר מבוגר אחראי בקרב הפוליטיקאים, ייאלץ איזנקוט להיות המשקלל הלאומי. לא רק בענייני מלחמות גדולות אלא גם במבצעים קטנים, ובעיקר בתקריות קטנות בלתי נחוצות כלל, אבל זה מה שהחיכוך בשטח מנפק. מדובר באחריותו של המפקד העליון על ההתנהגות היומיומית של חיילי צה"ל ומפקדיו. בעיקר בשטחים. כולל פזיזי-הדק ברמה של חייל פשוט שמסתובב במקומות נפיצים ויורה בגלל "אווירה" (הדברים נכתבו לפני התקרית עם השר הפלסטיני - ר"א).

 

"אווירה" זה מסעות השיסוי של פוליטיקאים ורבנים חסרי אחריות שמזריקים לחיילים את רעל השנאה ואת יחס הזלזול בחיי האחר. כיום, במצבי החיכוך של חיילים עם אוכלוסייה אזרחית, כל חייל הוא רב"ט אסטרטגי שנושא בתרמילו את פתיל ההצתה של המלחמה הבאה. הג'וב של איזנקוט הוא לא רק "להכיל" את הקוזאקים של אלוהים, אלא לזכור שהוא לא בסדנה טיפולית ולא בקמפיין לאחדות העם, אלא בצבא. והדרך ליישר את מורעלי הימין היא לסלק אותם כשהם קטנים למען יראו וייראו ולהעניש את העבריינים בכל חומר הדין.

 

התקיפה האחרונה בסוריה, אם אכן צה"ל עומד מאחוריה, היא דוגמה למורכבות המצב שבו איזנקוט יהיה האיש שמחליט. הרקע הוא שגרתי. מידע מודיעיני על אמל"ח שובר שוויון בדרכו לחיזבאללה והחלטה מקדמית של מערכת הביטחון באישור ראש ("יש לנו קווים אדומים") הממשלה לדפוק כל מערכת שתסכן את ישראל בעתיד. "מי שינסה לחמש את אויבינו", אמר שר הביטחון, "יידע כי נגיע לכל מקום בכל עת ובכל דרך".

 

עיתוי התקיפה נתון בידי ראש הממשלה. לכאורה זו פעולת מניעה הכרחית. למעשה בעיה. האמת המרה היא שהפצצת משלוח זה או אחר, על רקע של התחמשות חיזבאללה בכלל, לא מבטיחה שיחסר להם חימוש. ניסיון של עשרות שנים מוכיח שחיסלת משלוח אחד, הגיעו אחריו שניים. ההנחה המקובלת במערכת הביטחון היא שחיזבאללה, סוריה ואיראן מעוניינות להכות בחזרה. כשמבוצעת פעולה מעין זו בעיתוי נפיץ, היא עשויה לגרום להידרדרות. גם אם תגובת חיזבאללה תהיה מדודה, אנחנו אמורים לזכור שרק השנה הידרדרנו למלחמת צוק איתן בלא שאיש רצה בה. הבעיה היא שההחלטה אומנם ביטחונית, אבל היא מתכתבת עם מומנטום שלילי במצבו של ראש הממשלה לקראת בחירות. במלחמות צבאיות יש אולי מקריות, לא במלחמת בחירות.

 

גם ההחלטה לשתף פעולה עם ארגוני האופוזיציה בסוריה, אם נכונים הפרסומים בנושא, נגועה באבק פוליטי. ברמה הצבאית יש בכך יתרון מודיעיני, ברמה הביטחונית יש בכך יתרון למקרה שהם יהיו שכנים עתידיים בגבול ולא יפעלו כמו חיזבאללה 2. הרמה המדינית היא תלוית תוצאה, כלומר מי יהיה המנצח הסופי ומה יהיו ההסדרים עם או אחרי אסד.

 

אלא שהרמה הפוליטית המאשרת כביכול את הקשרים עם ארגוני ההתנגדות היא כרגיל ההזויה ביותר, ונסמכת על ההזיה שהשת"פ בין ישראל לאופוזיציה אמור להניב תשואה מדינית-לאומית. אם וכאשר ילך אסד והגבול יתייצב על ג'בהת או כל ארגון אחר - השת"פ יוליד הסכמה להמשך האחיזה ברמת הגולן. מדובר כמובן בשטות גמורה. כל מי שלא יתבסס שם, יתבע מיד את רמת הגולן כחלק מהאג'נדה הלאומית האסלאמית האזורית שלו. אם מסתובבים אי שם בין הדרג הביטחוני ניירות שמבטיחים את זה, ולו ברמת התקווה או הציפייה, מדובר במאוויי לב שאין להם אחיזה אפילו במציאות המטורפת של המזה"ת. 





 

חברו הקרוב של איזנקוט, גבי סיבוני, ניהל לפני כמה שבועות משחק מלחמה במכון למחקרי ביטחון לאומי. עימות מול חיזבאללה עם מעורבות של כל השחקנים הידועים, מאיראן וסוריה עד ארה"ב ורוסיה. השורה התחתונה: עם ישראל חי, אבל המלחמה לא תהיה פיקניק. גם אם איזנקוט הגנרי, אלוף פיקוד הצפון, יפציץ את כל הגשרים, תחנת הכוח ונמלי התעופה והים של לבנון. יש לקוות שאיזנקוט הרמטכ"ל יעשה מקלחת קרה לפני שייגרר למלחמה בגלל תקריות מקומיות או שאגות קרב בקבינט. חוץ מזה, מברוק.