אסון הדליפה מצינור קצא"א העלה לכותרות את החברה החשאית, המחזיקה בנכסים בשווי מיליארדי שקלים, מנצלת הטבות שניתנו לה בעבר לצורך משימה שהסתיימה לפני 35 שנה, ופועלת ללא מגבלות של בקרה ופיקוח ציבורי. ב־ 2 בינואר 2012 התייצב יו"ר חברת קצא"א דאז עמוס ירון בפני חברי ועדת צמח. על הוועדה, בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה שאול צמח, הוטל לעצב את מדיניות האנרגיה הלאומית נוכח תגליות הגז הגדולות בים התיכון. ירון ניסה לשכנע את הוועדה שעידן הגז הוא ההזדמנות להחיות מחדש את הצנרת הריקה של קצא"א בין אילת לאשקלון. הוא הציע שהגז המופק בים יאוחסן בחוות המכלים של קצא"א באשקלון, ומשם יוזרם בצינורות החברה לאילת.




באילת יוקם מתקן להפיכת הגז לנוזל (LNG), יועבר למכליות בנמל וייוצא למזרח הרחוק, שם מחיר הגז כפול כמעט ממחירו באירופה ובארה"ב. מדובר בפרויקט בשווי של מיליארדי דולרים, שחברת קצא"א אמורה הייתה להיות השותפה העיקרית בו. ירון הציע שהפרויקט יוקם על ידי שותפות בין קצא"א לבין החברה הממשלתית נתיבי גז. "אני חושב שיש לשתי החברות יתרונות יחסיים שמשלימים זה את זה", אמר ירון. "לקצא"א יש  יתרון רב שנים בכל מה שקשור בהפעלת נמל ושינוע דלקים. נתיבי גז צברה ניסיון בהקמת צנרת גז". בהמשך תיאר ירון בהתלהבות את הפרויקט הענק, שיספק תעסוקה לתושבי אילת והדרום, ויוכל לקום ללא "בעיות סטטוטוריות מיוחדות", נוכח זכויות המעבר המיוחדות שקיבלה קצא"א לצורך העברת הצינור.




ירון הודה שהבדיקות המוקדמות לא כללו בדיקה של השלכות הפרויקט על איכות הסביבה, אבל העיר שהגז שיעבור בצינורות נחשב "נקי" יותר מהנפט שזרם בהם בעבר. לסיכום דחק ירון לקבל החלטות מהירות מחשש שמדינות אחרות באזור, ובמיוחד קפריסין, יקיימו מתקנים מתחרים להנזלת גז. תוכניתו של ירון מעולם לא נשקלה ברצינות. אנשי משרד האוצר נרתעו מההשקעה העצומה הנדרשת במערכת הולכת הגז, ויזמי הגז העדיפו לבחון תוכניות להקמת מתקן ימי. אבל עצם העלאת הרעיון מלמד על אופן פעולתה של החברה המסתורית: קצא"א נשלטת לחלוטין על ידי הממשלה, אך היא פטורה מכל מגבלה של חבר ממשלתית.




היא מחזיקה במאות דונמים של קרקעות מדינה, אך מרבית חוקי התכנון והבנייה אינם חלים עליה. לפחות בתקופה שבה הופיע ירון בפני ועדת צמח, ידוע בוודאות שקצא"א הייתה דמומה כמעט לחלוטין, שכן ירון אמר לוועדה: "הנפט )בצינורות( כמעט לא זורם, פרט לצינור המשמש לנו כאפשרות תפעולית". אנשי קצא"א הבהירו מאוחר יותר שהזרימה היחידה בצינורות נועדה לתחזוקה או העברה בין חוות המכלים באשקלון ובאילת, המשמשות לאחסון חלק ממאגרי הנפט של המדינה.



מדיניות ההסתרה



קצא"א - קו צינור נפט אילת– אשקלון - הוקמה ב־ 1968 כדי להעביר נפט שהגיע במכליות מאיראן לנמל אילת. זו הייתה חברה בבעלות משותפת לאיראן וישראל, שנרשמה בשווייץ. ב־ 1979 נותקו הקשרים בין המדינות וזרימת הנפט פסקה. האיראנים דרשו פיצוי על אובדן חלקם בשותפות, והמדינות נכנסו לבוררות בינלאומית סבוכה וממושכת. התביעות שימשו עילה למדינה להטיל על החברה מסך איפול כבד: החברה אינה מנוהלת באמצעות רשות החברות הממשלתיות, בנימוק שהיא בבעלות זרה ורק חלק ממניותיה מוחזקות על ידי המדינה. הפיקוח עליה מסור בידי משרד ראש הממשלה. מנהלי החברה הם בדרך כלל אנשי ביטחון בדרגת סיווג עליונה (מנכ"ל החברה היום הוא האלוף במיל' יוסי פלד).


מתוקף החשאיות פטורה קצא"א מלפרסם את דוחותיה, אבל מרשימה חלקית של נכסיה, מהלכיה העסקיים ואפילו מהתקלה בקו הולכת הנפט, ניתן ללמוד שמדובר בחברת ענק השולטת בנכסים בשווי מאות מיליוני דולרים ומגלגלת עסקות בינלאומיות גדולות, ללא כל פיקוח ובקרה אפקטיביים. קצא"א שולטת במאות דונמים שקיבלה ללא תמורה לצורך הקמת מתקני האחסון וצנרת ההובלה. היא מכרה חלק מהשטחים שבבעלותה באשקלון ליצרנית החשמל הפרטית כביכול, דוראד, בתמורה ל־ 37.5% ממניותיה. השווי הרשום של החזקה זו בלבד הוא למעלה מ־ 400 מיליון דולר. עסקת דוראד השתלמה לכל הצדדים: קצא"א ניצלה את מעמדה המיוחד ואפשרה הקמת תחנת כוח על קרקעותיה, ללא צורך באישורים והרחק מביקורת הארגונים להגנת הסביבה.


ואילו מבנה הבעלות המיוחד על קצא"א חסך מהמדינה חלק מהשאלות הקשות בדבר תפקודה הבעייתי של דוראד: במקוםלהפריט את משק החשמל, הלאימה המדינה את התחרות על ידי הקמת דוראד, שקצא"א היא בעלת המניות הגדולה בה ובעלת השליטה בפועל. מעבר לשווי הנכסי, אלפי טונות הנפט שדלפו מהצינור מעידים כי בשנים האחרונות התעוררה פעילות משמעותית גם בעסקיה השוטפים של החברה. הזרמת הנפט מאילת לאשקלון הפכה למערכת דו־כיוונית המסוגלת להזרים נפט גם מצפון לדרום, והחברה מספקת נתיב הובלה המתחרה בתעלת סואץ. אם מדיניות האיפול של קצא"א נועדה להסתיר מהאיראנים את שוויה ועסקיה של החברה שבה היו שותפים, הרי שזו נחלה הצלחה עסקית בלבד. התקלות במערכות החברה והביקורת הציבורית על התנהלותה, מלמדות שהנפגעים העיקריים מהמדיניות הזאת אינם דווקא האיראנים, אלא מדינת ישראל עצמה.