"יום המורה", שמצוין היום לאות הוקרה והערכה למורות ולמורים על עבודתם בחינוך דור העתיד, נולד כתוצאה משותפות של ארגונים וגופים חינוכיים לצד אנשי רוח ונבחרי ציבור שמבקשים לשים את המורות והמורים במרכז השיח הציבורי ולהודות להם על המסירות והעבודה. אף מילה על לוח החופשות המטורלל (גם אחרי הקיצורים), על הרפורמות המוקפאות ועל על הדברים האחרים שעליהם נהוג לדבר במשך השנה. עכשיו אומרים תודה.

ישראל גוריון, שחקן



"אני לא אשכח את המורה אבישר, שלימד אותי מכיתה א' שיעורי תנ"ך בבית הספר הדתי 'תחכמוני' שבירושלים. הייתי תלמיד גרוע, אך את שיעורי תנ"ך אף פעם לא הפסדתי וזה בזכות המורה אבישר שהיה שונה מכל המורים שהכרתי, ולו בשל האופן התיאטרלי שבו לימד את התלמידים. עד היום אני זוכר איך הפליא לספר כיצד הגיחה לעולם חווה. סיפורי התנ"ך מפיו היו מלאי צבע ותיאורים בלתי נשכחים.


"היה נדמה כאילו המורה בתפקיד של שחקן, והילדים הם הקהל הצמא להמשך הסיפור והעלילה. ממנו למדתי שמורה טוב צריך ליצור עניין בקרב ילדים, לרבות בעידן שלנו, רווי הגירויים. אין מתפקידו של המורה להעביר את הידע והתלמיד צריך לבלוע את החומר ולהקיא למבחן, אלא ליצור עניין וסקרנות למקצוע".


ישראל גוריון ישתתף בהצגה "ליצן החצר", שתועלה בפסטיבל חנוכה אשר יתקיים בתיאטרון גבעתיים בשיתוף תיאטרון אורנה פורת (19.12 ־ 23 בתיאטרון גבעתיים)

אשר קרביץ, סופר ומרצה למתמטיקה ולפיזיקה ומורה בבית הספר לילדים מחוננים "אופק" 



"לצערי הרב, בכל שנות לימודי בבית הספר ואף לאחר מכן באוניברסיטה, לא זכיתי לאף מורה שראיתי בו אורים ותומים. רוב המורים שהגורל גזר עלי ללמוד מהם השפיעו עלי בדרך השלילה. היה ברור לי שאם יום אחד אהיה מורה – מה שאכן קרה בסופו של דבר – אנסה להתרחק מהמודל שהם הציבו. אני לא אומר חלילה שאין מורים טובים־טובים, אדרבה, יש רבים - רק שלרוע המזל הם לא לימדו אותי. ועם זאת, בתוך דייסת הבינוניות שבה השתכשכתי היו כמה נקודות אור.


"המורה שלימד אותי מתמטיקה בתיכון - ד"ר אלכסנדר בלום - היה מלומד מאוד בתחומו וידע להציב בפני התלמידים, ללא כל הנחות, אתגרים מתמטיים קשים מנשוא. הרף המקצועי שהוא העמיד היה גבוה מאוד וראוי לחיקוי. יש לי גם פינה חמ בלב לרב שהיה המחנך שלי בכיתה י', הרב זאב מצגר. בניגוד לרוב הקולגות שלו, שהעמידו פנים, הוא הודה בפה מלא שבלי מהדורת שטיינזלץ הגמרא אינה ברורה לו. היושר הזה היה חריג מאוד בנוף הישיבתי, ומצא חן בעיני מאוד. הוא גם היה חברמן אמיתי ושיחק כדורגל טוב יותר מכל התלמידים בכיתה".


אשר קרביץ כתב שמונה ספרי פרוזה, בהם "הכלב היהודי". לאחרונה ראה אור "פקד קולומבוס מפצח תעלומות – חידות בלשיות לנוער" (ידיעות ספרים)

תהל פרוש, משוררת



"למדתי בבית הספר היסודי יוחנני בהרצליה וזכיתי בשורת מורות מחנכות בעלות נפש רחבה ונוכחות דומיננטית, שכל אחת מהן גרמה לי לתאווה בלתי מרוסנת ללוח וגירים ולחלום להפוך למורה בעצמי. חנה המחנכת שלי בכיתות ב' ו־ג' שבתה אותי מבחינה אסתטית. היו לה שיער זהב ועיניים כחולות, שני מאפיינים נורדיים שהערצתי, היא עישנה סיגריות קוקטיות והקול שלה היה תמיד צרוד ונמוך וגרוני וסימר את העור שלי. לצערי, היא יצאה לחופשות לידה תכופות מדי.


"יונה, המחנכת שלי בכיתה ד', הייתה סמכותית, קצרת רוח וחסרת דמיון, אבל היא צבעה את שיערה לאדום עז והיו לה שדיים גדולים כל כך עד שכשהתיישבה הייתה מניחה אותם על השולחן שלפניה. נורית, המחנכת שלי בכיתה ו', הייתה טיפוס אמנותי דרמטי, בעלת רוח חופשייה שבאה לידי ביטוי בבחירת בגדים צבעוניים וגדולים מדי ומי שיזמה והנהיגה את הצגות בית הספר; היא עודדה אותנו להיות מוחצנים ולקרוא טקסטים בצורה משחקית. האמת היא שכל כך התרשמתי מהן עד שהצלחתי לגרום לילדים בשכונה לבוא ללמוד אצלי אחר הצהריים ולעשות מבחנים שחיברתי בעצמי. הייתי מושיבה אותם מול קרש עצום שהוריי מצאו לי והפכתי ללוח ונוזפת בהם קשות אם הפריעו".


ספר השירה של תהל פרוש, "בצע", יצא השנה בהוצאת מוסד ביאליק, סדרת כבר

שלומית כהן־אסיף, סופרת



"שכבת כיתה י"א יוצאת למחנה עבודה בקיבוץ. מדי ערב מבקר מורה אחר את התלמידים, ביקורים שהותירו אותנו אדישים ובחלקם נראו מיותרים. רק כשמורה אחד אהוב עלינו במיוחד הגיע לביקור בשעת ארוחת הערב, עמדנו בחדר האוכל הגדול והמלא וקיבלנו את פניו בתשואות ממושכות.


"זה היה המורה לספרות שלי - אברהם רז, סופר ומחזאי 'לא ביום ולא בלילה'. מורה שלימד אותנו את מה שרצה ללמד ואפשר לנו לחשוב ולהרגיש. תכונות שזימנו לו חיכוכים לא מעטים עם הנהלת בית הספר הקשוחה.


"אברהם רז היה המזל שלי, עד היום הוא חלק ממפת הוורידים שלי ומהיקף המחשבה שלי. הוא שינה לי את הארכיטקטורה של המוח. המורה שלי זיהה אותי, ניחש שאני כותבת שירים. סיפרתי לו בסודי סודות שזו אמת, והוא לא גילה לאף אחד. התחיל להביא לי ספרי שירה לקריאה, ובמתנה העניק לי את 'אהבת תפוח הזהב' של רביקוביץ.


"כל התלמידות בשכבה היו מאוהבות בו. אהבנו את הקסם ואת הכריזמה שלו. לו לימד אותנו כימיה או מתמטיקה, היה מצליח להאהיב את המקצועות האלה לא פחות מן השירה והפרוזה. אברהם רז נהג ללבוש מעיל זמש בצבע חום, הסמל המסחרי שלו. כך היה עושה דרכו לבית הספר רגלית, פעמיים בשבוע הייתי פוגשת אותו בדרך והיינו ממשיכים יחדיו, רק שנינו, משוחחים ארוכות. אלה משיחות הנפש הטובות שקיימתי בחיי, המשך לאותן שיחות נפש עם אבי.


"כשהפכתי לסטודנטית בחרתי בין המרצים את אברהם רז שעשה את צעדיו הראשונים גם באוניברסיטה. 'למה לך? חפשי מורים אחרים!' השבתי: 'זה לא שידור חוזר, זה געגוע'. אברהם רז נפטר בגיל צעיר מאוד. לימים, כשהוצאתי את ספרי הראשון, הקדשתי לו שיר ששמו 'מעיל זמש' שנפתח בשורות: 'מעיל זמש היה למורה לספרות שלי/מעיל זמש בצבע חום, אולי כתום/ אינני זוכרת'".


שלומית כהן־אסיף היא כלת פרס ביאליק לספרות ילדים וזוכת "קסת הזהב" מטעם אגודת הסופרים.

קובי ניב, חוקר קולנוע וסופר



"המורה שהכי השפיע עלי היה יערי. כך כולם קראו לו, בשם המשפחה שלו, יערי. אני לא יודע אם מישהו מאיתנו, תלמידיו הרבים בבית הספר התיכון 'טשרניחובסקי' בנתניה, ידע אי פעם את שמו הפרטי. יערי, ככה קראו לו כולם, וזהו.


"יערי היה איטלקי. זה בעצם כל מה שידענו עליו. ידענו וגם ראינו, כי האיטלקיות שלו באה לידי ביטוי בגינונים מלאי הוד וחן וקסם מרוחק, אירופי. והכי אהבנו אותו כי כשהיה מגיע שיעור ההתעמלות שלנו, הבנים, איתו, היה יערי מעיף מבטו גבוה לשמיים, ואז תמיד היה אומר לנו במלוא הרצינות 'מזג אוויר אנגלי לכדורגל' וזורק לנו את הכדורגל 'החוקי' שלו ושולח אותנו לשחק בינינו כאוות נפשנו. אבל לא זה הסיפור. בנתניה של תחילת שנות השישים היו נוהגים כל תושבי העיר לצאת בכל מוצאי שבת ולפסוע הלוך ושוב ברחוב הראשי של העיר, רחוב הרצל, מכיכר ציון, ובעצם מסעדיה של הגרעינים ועד לכיכר העצמאות, הלוך ושוב, לפטפט ולקשקש וכמובן לפצח גרעינים.


"רק כשבגרתי, וראיתי את הסרטים של פליני וגם ביקרתי בעוד ארצות, הבנתי שכך הוא, או היה, הנוהג בכל העיירות הקטנות לחופי הים התיכון, בספרד ובאיטליה וביוון ובקפריסין, וגם בנתניה. וכל הנתנייתים היו משתתפים בתהלוכה השבועית הזו, כולל המורה יערי, שהיה פוסע שלוב זרוע עם אשתו, כולו זקיפות קומה וגאווה של מורה בתיכון, ואיתנו הילדים לא היה מחליף מילה. דיסטנס יעני.


"עד שבמוצאי שבת אחת, בטח כבר הייתי בסוף התיכון, כשעמדתי לחלוף כלא כלום מול יערי, הוא ניתק לפתע מאשתו, ניגש אלי, לחץ את ידי בחום ובעוז, כאילו הייתי גבר, ואמר 'שלום קובי, מה שלומך?' מלמלתי 'תודה' או משהו והמשכתי בדרכי, המום ומסוחרר. "וזהו. זה כל הסיפור, סיפור קטן על המורה יערי שבלחיצת יד חגיגית בעיבורה של עיר קטנה הפך אותי מילד לגבר."


קובי ניב הוציא לאחרונה את ספרו "בזרוע נטויה ובעין עצומה: הקולנוע הישראלי מביט לאחור אל מלחמת לבנון" (הוצאת עולם חדש)

מיכל חזון, תסריטאית וסופרת



"המורה שהשפיעה עלי הכי הרבה הייתה המורה של כיתה א' שלימדה אותי ארבע שנים רצופות. שמה הוא עמליה אורבך, והיא נתנה לי להרגיש מיוחדת, פתחה את הצוהר המדהים לעולם הקריאה והפכה את השנה הראשונה בבית הספר להנאה צרופה. עמליה גרה אז בצהלה, אם אני לא טועה, והיא לימדה בהדר יוסף. הדר יוסף הייתה אז שכונה מעורבת של בני המעמד הבינוני־נמוך, אך עמליה נתנה לכל אחד מהתלמידים יחס שווה, ותקווה שהוא יוכל להגיע למקומות גבוהים, אם אך ישאף לכך.


"היא הייתה בעלת רגישות יוצאת דופן: אני זוכרת שהיו ילדים שהגיעו לבית הספר בלי ארוחת עשר, והיא דאגה להם. היא גם ביקשה מההורים לא להביא נקניק כי הריח מגרה ילדים שאין להם בלחם נקניק, רק מרגרינה. בכיתה ב' עמליה הייתה חולה יום אחד, ואת מקומה מילאה אורה הספרנית. היא ישבה והקריאה לנו את הפרק הראשון ב'מוטל בן פייסי החזן' באופן מלא חיים. כל התלמידים ישבו והקשיבו בשקיקה.


"אני כמובן לא התאפקתי ושאלתי את הספר מהספרייה. אחר כך גיליתי שלהורי יש כל ספרי שלום עליכם, אלה הישנים עם הכריכה האדומה, ובלעתי אותם במשך השנים. אני חושבת שמורות כמו עמליה ואורה אינן בנמצא כיום. אף מורה לא תקריא סיפור ברמה כזו, ובשפה כזו לילדים, וחבל, כי השפה הולכת ונהיית דלה יותר ויותר.
 
"בעקבות רצוני להעשיר את שפת הילדים כתבתי את הספר 'יפתח המוצלח' המספר באופן משעשע על בחור שמבין ניבים ומטבעות לשון פשוטם כמשמעם".

מיכל חזון כתבה, בין היתר, את "דיג דיג דוג", "פים פם פה", סדרת "שירלי שמש" ו"יפתח המוצלח". לאחרונה ראו אור ספריה "שירלי שמש חוזרת" (ידיעות ספרים) ו"אתי הדובונית הבלשית והתעלומה המתוקה" (כנרת)

דלית אורבך, סופרת, תסריטאית, קופירייטרית ומנחת סדנאות כתיבה 

אני זוכרת אותה. גברת קרייניק. אישה לא צעירה. נראית כמעט כמו הומלסית. מורה לספרות בבית ספר אוהל שם. מתחילה ללמד עוד לפני שנכנסה לכיתה. במסדרון היא כבר מצטטת פילוסוף זה או ברוך קורצוויל אחר. ואז היא דוהרת לכיתה כמו רוח סערה, משליכה את התיק שלה על הכיסא ומתקינה בנוירוטיות את הסיכה הטיפשית שלה על הראש, תנועה שתעשה עוד מאות פעמים במהלך השיעור. ספרתי. 

והיא מדברת אוטוסטרדה והבטן שלה קופצת למעלה עם כל נשימה. ואי אפשר שלא להיות מרותקים להר הזז לה במרכז הגוף. ואז זה קורה. ברגע אחד, היא כבר לא היא. היא תהילה של עגנון. והיא "אריה בעל גוף" של ביאליק. ובפעם הבאה היא כבר רסקולניקוב בכבודו ובעצמו. והניגוד המטורף בין איך שהיא נראית, לאיך שהיא גורמת לך להרגיש. ממכר. מהפנט.

ואני, שרוב שעות הלימודים הייתי שרועה על הדשא, בבוז לתוכנית הלימודים המשמימה, הייתי מחכה לשיעורים שלה. מחכה שתפתח לי את הצד האחורי של הספרים היהודי ותכניס אותי לנרניה שלה. עכשיו אני נזכרת שקראו לה רבקה. וכן, כבר אז, התאהבתי במילים ובעלילה ובבריאת עולמות. היא שתלה בי את זרע הכתיבה. ועדרה והשקתה וטיפחה. ולנצח אוקיר לה תודה על כך. כי בזכותה, שכפלתי את המפתח לנרניה משלי.
 
*לאחרונה ראה אור ספרה של דלית אורבך "חתיכת סיפור" (ידיעות ספרים). קדמו לו "קיפודים", "בדידותו של קורא המחשבות", "וזה הסוף" ו"יותר מדי נינה"